מאת: שלי אשכנזי

ביה"ח: הדסה עין כרם

“Covid19 לא סתם מחלה ולא סתם מגפה, מגפה מתוקשרת שמשפיעה על כל אחד מאיתנו בצורה אחרת. שנים של עבודה בטיפול נמרץ עם חולים מורכבים. ראינו פיגועים, תאונות קשות מחלות השתלות שמחה ועצב. אבל כאן זה פוגש אותך אחרת. ואני שואלת את עצמי למה?
מה שונה במגפה הזאת שלא היה בשום אירוע קשה אחר.?
איפה הקושי ואיפה התהילה שמושכת אותך להמשיך ולתת?
אין ספק שתחושת ההתגייסות האדרנלין המוכנות להרתם למשימה מתחזק. יש כאן מעין מלחמה שבה אנחנו בחזית הקרב, אנחנו יודעים מה קורה בשטח “”המלחמה”” במיוחד בטיפול נמרץ.
המדינה כולה בהסגר, אין יוצא ואין בא כבר מספר שבועות, ורק אני בתור צוות בית החולים יוצאת ומסתובבת כשאין איש על הכביש, כמו החיילים בקרב.
אחד הרגעים המרגשים שאני זוכרת כשאחד החולים ביחידה לטיפול נמרץ קורונה, לא מונשם, אך באי ספיקה נשימתית משוחח עם בני משפחתו בטלפון ואומר: “”מחלה קשה”” עם דמעות בעיניים. הילדים עודדו אותו בטלפון : “” אבא תחזיק מעמד אנחנו אוהבים אותך”” רגע של צמרצורת היה בליבי. המרחק עצום אבל בלב קרוב. האיש הונשם במשך מספר שבועות ואחכ עבר אקסטובציה. באחד הימים עבדתי שוב ביחידה כשהוא ער אינו מבולבל, ערב חג ושוב שיחת טלפון עם המשפחה. ההתרגשות הייתה גדולה, ממש צבט בלב לשמוע אותו עם דמעות בעיניים מתרגש לשמוע שוב את המשפחה ולהיות בחיים.!!!”

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן