מאת: רויטל פולצ'ק

ביה"ח: רמב"ם

מחלקה: טיפול נמרץ כללי

“הנשימו חולה קורונה, צריך אחות טיפול נמרץ”
יום שישי בבוקר, אני מסיימת לשתות קפה פתאום טלפון מהנהלת הסיעוד. “רויטל, בלילה הנשימו חולה קורונה, מתי תוכלי להגיע?” חושבת לעצמי “ואוו, כל כך מהר?” חשבתי שיהיה לי עוד זמן להתארגן, להתכונן נפשית. יום למחרת בבוקר אני מתייצבת במחלקת “כתר”. מתוחה ונרגשת. לפני הכניסה מודדת חום, מקבלת מדים אדומים ונעלים חדשות ונכנסת למחלקה.
במחלקת “כתר” מקבלים אותי בחום אנשים מקסימים, שאת רובם אני לא מזהה. אני מציגה את עצמי בהססנות ומכירה מגוון אנשים מהמחלקות השונות בביה”ח. אין זמן להמשך ההיכרויות, כבר יש חולה נוסף שצריך להנשים. רצים לחדר התמגנות, מתלבשים בהתאם להנחיות האפידמיולוגית ונכנסים לאזור המזוהם. פעם ראשונה שאני לובשת סרבל, מסכה ומגן פנים שקוף. מתקשה לנשום, חושבת לעצמי “איך אוכל לסייע באינטובציה ככה”? אין זמן. רצים לתוך חדר מס’ 3. אני והמרדימה נכנסות לחדר בדיוק בזמן לביצוע האינטובציה. אני מחפשת ציוד, מנסה לזהות מכשירים רפואיים ובזווית העין רואה חולה מונשם נוסף. זה החולה הראשון שהנשימו. האינטובציה הצליחה. חולה קורונה נוסף הונשם.
הזמן חולף מהר באזור המזוהם. יוצרים איתי קשר מהחמ”ל ומבקשים שאצא לאזור ההתפשטות, עברו שעתיים וכל שהייה נוספת מסכנת. מעבירים משמרת לאיש הצוות שבא להחליף אותי, שנינו ממוגנים, לא באמת רואה את הבעות הפנים, את ההבנה שהמידע שמסרתי הועבר, אולי שכחתי משהו? וממהרת לחדר התפשטות. בחדר מחכה לי אפידמיולוגית ומדריכה אותי כיצד להסיר את המיגון. שכבה אחרי שכבה. אסור לפשל אחרת הבריאות שלי ושל מקורביי בסכנה. בסיום אני מסתכלת במראה – ספוגת זיעה, אודם בעור הפנים ועם סימני מסכה צרובים על הפנים. בהחלט מאתגר.
הימים חולפים ואני מתרגלת למחלקה החדשה ולמיגון, לעבודה בסביבה מזוהמת ולתחושת השליחות שמלווה בהרבה פינוקים טעימים. אני מכירה אנשי צוות נהדרים, מקצועיים ואיכותיים. הם עוזרים לי, מדריכים אותי ועוטפים אותי בפירגון ואני מנסה לתרום מיכולתי המקצועית. השעות הארוכות מלוות ברוח חברתית והרבה צחוקים. על שום מה מחלקת “כתר”? על שום שעובדים בה רק מלכות ומלכים. מסתגלת לשונה – לצורך בשיתוף פעולה עם אנשי צוות שאינם מוכרים, לעבודה עם בעלי הכשרות ומיומנות מקצועית שונה משלי, ציוד רפואי שונה מהמוכר לי – החל ממוניטור ועד משאבת נוזלים, מכונות ההנשמה חדשות. אבל החולים, הם חולי טיפול נמרץ לחלוטין. קשים ומסובכים.
באחד הימים, בעודי עובדת בחדר מס’ 3, חדר המונשמים, אני שומעת דפיקה חלשה בדלת. אני מציצה ומגלה את אחת החולות במחלקה. היא מבקשת ממני להיכנס ולראות את בן זוגה שהונשם ושוהה בחדר. אני מלווה אותה למיטתו ומעדכנת אותה במצבו. היא לוחשת לו מילים, מנשקת את ידו ויוצאת מהחדר. אני חושבת לעצמי, כמה בטח מפחיד לחולים במחלקת “כתר”, שמסתובבים עצמאים וכמעט ללא סימפטומים, ופתאום חולפים על פני חדר מס’ 3 ומבינים שמחלת הקורונה יכולה להיות קשה וקטלנית.
העבודה במחלקת “כתר” הייתה חוויה סוריאליסטית ואמיתית כאחד.

למדתי רבות על עצמי כאחות וכאדם. הרגשתי שדייקתי את העבודה כאחות טיפול נמרץ, הצלחתי להסתגל ולהשתלב בעבודה האינטנסיבית והמאתגרת מקצועית. כאדם למדתי על התאקלמות מהירה ונעימה במסגרת לא מוכרת ומתוחה. אני מודה על החוויה ומוכנה לעוד הרפתקה.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן