חוויות קורונה: פורמנוב אלכס

מאת: פורמנוב אלכס

ביה"ח: הדסה ע"כ

מחלקה: טיפול נמרץ קורונה ב'

אילו תחושות ומחשבות עלו בך במשמרת האחרונה, או במשמרת אחרת משמעותית הזכורה לך?

אומרים במקצוע שלנו שאתה תמיד תזכור את החולה הקשה הראשון שלך, אבל אחרי ניסיון של 20 שנה בטיפול נמרץ, אתה חושב שראית והרגשת כבר הכל ולא ניתן להפתיע אותך יותר. אבל המטופל הראשון שקיבלנו בט.נ. קורונה והיינו צריכים להנשים אותו ייזכר לי לעד! מטופל מבוגר שהתקשה לנשום והיה זקוק להנשמה, מצבו הלך והדרדר במהירות, אך הכרתו נשארה צלולה לגמריי! אחרי הסבר של רופא ושלי על מה הולך לקרות לו ולמה אנחנו צריכים להרדים ולהנשים אותו, המטופל בשיא הרוגע ביקש את הטלפון שלו להתקשר למשפחה. כמובן שבקשתו נענתה. וכאן, בזמן שחיכינו שיסיים את השיחה, תוך כדי שאנחנו מתכוננים לאינטובציה הראשונה שלנו בקורונה, אני נדהמתי! המטופל התקשר למשפחה שלו, והתחיל להיפרד מהם בטלפון! אשתו, הילדים, אח שלו ועוד בני המשפחה… אחרי שהוא סיים עם הטלפון, ביקש המטופל להניח תפילין, התפלל לאלוקים וקרא שמע ישראל! אחרי כל זה, כשאני והרופא עומדים בהלם מוחלט, הוא פנה אלינו ואמר: ״עכשיו אני מוכן, תרדימו אותי״.
גם אחרי ותק של 20 שנה המקרה הזה יישאר איתי לעד, מרגש וכואב יחד! זה לא עובר ללא השפעה, זה נוגע ברמות של עצב ותסכול, כי בסופו של דבר גם לא היינו בטוחים שהוא יצא מזה! אחד בתפקידים שלנו בתור הצוות הסיעודי זה לתמוך בחולים ולעודד אותם במצבים הקשים ביותר! איך אפשר לעשות את זה כשאתה לא יודע על המחלה, בה אתה מטפל כמעט כלום והמספרים מהעולם לא מעודדים בלשון המטה.
אני שומר את המקרה הזה איתי עמוק בלב.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן