עוד משמרת של 12 שעות, בוקר יום שישי ובחלוקה שלי קיבלתי שני מטופלים. אחד \"קל\", ואחד \"קשה\"- עדיין מונשם, כדי שחלוקת הזמן תהיה הגיונית. את המונשם כבר הכרתי מלילות קודמים, בהם מכונת ההנשמה לא הפסיקה לצפצץ, החולה עשה 0 נפחים. בדיוק. נחנק מול העיניים שלי. מד הסטורציה נפל אבל ראיתי את הפנים שלו משנות צבע..אדום…סגול..
אמבו, סקשן, סליין! צועקת לחברות במשמרת, על המזל שלי מישהו שמע, כי במרחק של החדר הזה, מהתחנה ועם כל המיגון הזה, אני יכולה להכנס לבד להחייאה ואף אחד לא ישים לב עד שהסטודנטית בחמל תחליט להעיף מבט במצלמות..
הדופק הספיק לרדת ל40 עד שמעט אויר הצליח להכנס והצבע חזר לפנים. המחלה הזאת מחביאה הפתעות ובניגוד לשאר המקרים, אנחנו לא יודעים לצפות מה עוד בקנה.
את החולה השני הכרתי כמונשם. תמיד נחמד להכיר את האדם מאחורי הטובוס, במקרה הזה, ההיכרות היתה עצובה מעט כשהבנתי כמה האדם מנותק. מבולבל. ברגעים שהייתי צריכה ללכת לכמה דקות להכין מזרקים ותרופות הרגעה לבחור, הייתי מוצאת אותו, עם דופק מהיר, מנסה להשתחרר מכל צינור אפשרי שכובל אותו למיטה, ממלמל באי שקט, עד שהייתי מסבירה לו, בפעם המאה, איפה הוא ומה קורה. ביד שלו הוא מחזיק ספר מרופט אך מכובד למראה, שהוא כתב בעצמו. כל קשר בין האדם מולי, לבין הדברים הכתובים בספר, נראה לי הזוי ומנותק.
יושב אדם, עם משפחה שלא יכולה להגיע, להרגיע, עם עבר מרשים ובריאות שמורה בסך הכל… מבולבל על כל הראש, מתפשט וממלמל לעצמו מילים לא ברורות.
\'מחלה ארורה\' אני חושבת לעצמי.. מתיישבת לצידו. מאכילה, מקשיבה, מנסה להראות לו, שלמרות שיושב לידו אסטרונאוט בחליפה לבנה, הוא לא לבד. עוד צפצוץ. רצה לכבות שריפות, וחוזרת לראות אותו שוב, באותו מצב, מבולבל, משתולל. הרופא רואה רק את התוצאה הסופית ונוזף בי. \"מה אני צריך לשבת ליד החולה שלך?!\" \'כן, דוקטור, כן, זה מה שאני עושה מהבוקר, אולי תחליף אותי קצת\' המחשבה עוברת לי בראש. אין לו מושג מה אני עוברת. אין לו מושג כמה אני משקיעה בחולה הזה. העצבים מתלקחים בחליפה החמה, חום שהשמש שחודרת מהחלונות לא עוזרת לו. עוד בולוס של תרופות הרגעה. הוא נרדם. כשהכל כבר מגרד והעצבים רוטטים \"יצאתי\" אני מודיעה וטסה דרך הדלתות.. חייבת התאווררות. אחרי מים קפה ונשנוש, הסחרחורת לא עוברת, אבל מה לעשות.. אני חייבת כבר להכנס פנימה. כל כמה דקות מתריעים על החולה המשתולל שלי, עד שבסוף הוא מחליט להתיישב על הרצפה. נהדר. בזמן שאני מתלבשת אני תוהה מי החליט שחולה בהכרה הוא חולה \"קל\".
סוף המשמרת מתקרב, רואים את הסוף. מותשת אבל מרוצה, מסתכלת על החולים שלי. סוף סוף הכל נרגע.
\"החייאה במחלקה!\" מודיעים לנו במכשיר קשר ואני רצה עם כמה חברות למחלקה, מקבלים מהמעלית חולה מחובר למכשיר עיסויים. בלאגן, כל אנשי הצוות בקומה, ים של אסטרונאוטים מתאסף. רעש, בלאגן. צורחת מעל ים של דעות, סוף סוף נהיה שקט, קובעים מנהל להחייאה והעניינים מתחילים לזרום.
עיסויים אחרי 3 שעות בפנים, בתוך חליפת ניילון, דורשים החלפה מהירה יותר. החסונים שבגברים לא מצליחים להחזיק יותר מחצי דקה. קולטת כמה מזל שהשמות שלנו כתובים בגדול על החליפה.
\"מרי?\" \"מרי!\" מסתובבת, מתנשמת, אחרי עוד סבב עיסויים. \"המסיכה שלך, היא קרועה! צאי החוצה\" מה?
הולכת למראה, וקולטת.
עברו שבועיים מאז. שבועיים של \'בידוד\'.
שבועיים של טעינת כוחות, של חשיבה לאחור. כל הסרטים בנטפליקס ביחד לא יכולים להסביר את רמת ההזיה שאנחנו חיים בה. את ההרגשה הזאת, להיות חסר אונים ביחידה, חסר אונים מול מחלה לא ידועה.
ללוות חולים שמתים לבד.
דרך החלון, הפתח היחידי שלי לבחוץ בימים אלה, רואה אנשים. הרבה אנשים. אין מסיכות. לאלו שיש, הן מתחת לסנטר.
לו הם רק היו יודעים.
לקבלת עדכונים ישירות למייל מלאו פרטיכם ונציגינו יחזרו אליכם בהקדם
© 2021 All rights reserved
