"ואת לא יודעת כמה ממך ניסיתי להסתיר את כל הסיוטים בלילה, צרחות ודם על המדים. את לא מבינה למה אני מזמן כבר לא אני. תמונות רצות מאותו לילה, דמעות, כאב של לוחמים… לוחמים".
בערב הראשון שעבדתי במחלקת טיפול נמרץ קורונה בתור סטודנטית לסיעוד עטפנו שלושה מטופלים תוך שעה, נפרדנו מהם, והתפללנו להם בליבינו, הבטנו מבטים ריקים או אפילו מבטים מלאים בכל רגשות העולם, איך המטופל נפטר לבד? למרות שכל הצוות סביבו אבל אף אחד ממשפחתו לא בא והחזיק לו את היד, נישק את מצחו ולחש לו: להתראות !
אולי אני שכחתי כבר את השמות של המטופלים האלו, אבל הצמרמורות שהיו, הדמעות שחנקו אותי, את תחושותיי, דברים שלא יישכחו לעולם, את קול האסיסטולה במוניטור, העיסויים בהחיאות, השוק החשמלי האחרון, הקווים הישרים בתרשים ה ECG וקביעת שעת המוות, את הצוות בעובד כמו רובוט, כולנו בורחים מהרגשות שלנו, מנסים לשכוח אותן, להכחיש, עד שמתאספות ומתפרקות עלינו כמו הר ברגע שמחליפים את המדים הירוקים וחוזרים למדים האזרחיים !!!
הגעתי הביתה בשעה 24, התקלחתי, רציתי לשטוף את תוך תוכי, לנקות את הזיכרון, לסלק עם המים את כל הרגשות, עמדתי בדלת של חדר ההורים שעה או יותר, חיבקתי אותם בעיניי, רציתי להיתכנס ביניהם ולישון על הכתף של אימא, הלכתי לחדרו של אחי, הסתכלתי בזהירות על כל חלק בפנים שלו, חיבקתי את התמונות של האחיינים, רציתי לזכור כל ס"מ בפנים שלהם, כל נקודת חן וכל פריט, לא רוצה שניפרד פתאום, בלי חיבוק אחרון, בלי לנשק אותם לפעם האחרונה, לא רוצה להיפרד מהם בשיחת וידיו!
לקחתי נשימה עמוקה והסתכלתי על השמיים, הודיתי לה' שאני יכולה לנשום עמוק, כי כולם סביבי סובלים מקוצר נשימה !!
המוות כואב, והמוות בזמן הקורונה כואב עוד יותר, מיותם, כמו סכין בתוך הלב!
אומרים שכשמחבקים אחד את השני הלב שלנו ממלא את החזה הימני הריק של השותף, נהיה חיי ופועם, ואני צדי הימיני מזמן כבר חסר חיים, ומחכה להתמלא! אני ממתינה בחום לימים שבהם כל הקושי הזה יהיה מאחורינו, שנוכל סוף סוף לראות את החיוך של האהובים שלנו.
"כשאז חיבקת אותי ואחר כך הלכת, למה לא אמרת שזה החיבוק האחרון?!"
לקבלת עדכונים ישירות למייל מלאו פרטיכם ונציגינו יחזרו אליכם בהקדם
© 2021 All rights reserved
