חוויות קורונה: גיל אגרא

לקראת אמצע סוף חודש מרץ התחלתי לעבוד עם חולי קורונה במתחם החיצוני של שיבא, שם בהתחלה איכלסו את החוזרים מהספינה ביפן ובהמשך זה תפקד כפנימית ק ביה\"ח. יצא לי (ולקולגות שלי מיחידת ט\"נ כללי) לטפל במטופל המורכב ביותר שהיה במתחם, מטופל שמוגדר PURE ICU, על כל המשתמע מכל המשאבים שנדרשו עבורו. יומיים מאז שהתחלתי את דרכי במתחם הקורונה אני ועוד צוות מהמחלקה העברנו אותו לתוך מתחם הט\"נ שנפתח בביה\"ח, הטרנספורט היה מורכב וארוך ולא פשוט בכלל, היינו בערך 4 אנשים צוות בעת ההעברה. באותו יום הייתי קרוב ל-5 שעות רצוף בחליפת מיגון, מהרגע שהגיע תורי לטפל בו ועד שהעברנו ומסרנו אותו לצוות המקבל של הט\"נ קורונה. המטופל ההוא עבר דרך ארוכה ומייגעת עד להתייצבות ועד למצב שבכלל ניתן היה להעבירו למחלקה פנימית ומשם לשיקום, הוא אגב היה המטופל הראשון שהוגדר כמטופל ט\"נ, והיה גם הראשון שיצא מט\"נ .
הרגע המשמעותי ביותר עבורי היה ביום המעבר שלו מט\"נ למחלקה פנימית: אמנם היה מונשם עם טרכאוסטום אבל בהכרה מלאה, מבין ומתקשר קלות, הצגתי את עצמי בפניו ואמרתי לו שיצא לי לטפל בו בימים הראשונים שלו, אמרתי לו שהוא נראה טוב יותר ושאני מאחלת לו המון בריאות ובהצלחה. הוא חייך! ואמר תודה ברפיון שפתיים..קיוויתי שהוא יראה שלמישהו אכפת ממנו, באמת אכפת, לא רק לתת תרופות בזמן, לא רק לרחוץ, לא רק לרוקן שקיות של המופילטרציה- אלא פשוט לנסות לדקה אחת לעצור ולתת תשומת לב.
חשבתי כמה נורא זה, שהבן אדם cסה\"כ טס עם משפחתו חודש קודם לטיול וחזר כפי שחזר, והדרדר לאן שהדרדר.
הייתה שמחה וגאווה גדולה בקרב צוות הט\"נ במתחם על ההצלחה שלנו בלשקם ולהעביר מטופל.. אלא שכעבור מס\' ימים הוא חזר אלינו, במצב יותר קטסטרופלי וכעבור שבוע בערך הוא לא שרד את הסיבוב הזה ונפטר.
אני מחשיבה את עצמי אחות מקצועית, רצינית ואמפטית, שיודעת להפריד היטב בין הרגשות האישיים לעבודה מקצועית, זאת הפעם הראשונה שלקחתי ללב אובדן של מטופל.