חוויות קורונה: ברוריה גנירם

והאמת.
אני לא מרגישה לוחמת. לא מרגישה חיילת שנשלחה אל החזית.
מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי כשבחרתי במקצוע שלי. ובדיוק אותם מניעים שהביאו אותי לבחור במקצוע שלי, הם אותם אלה שהביאו אותי לומר \"כן\" כשנשאלתי האם אני יכולה ללכת לעבוד בטנ\"ק (טיפול נמרץ קורונה).
מחיאות כפיים , כבוד ויוקרה לא היו שם.
היו שם אתגר, מקצועיות, טיפול, עניין, סיפוק, והרבה נוכחות עם האחר, המטופל.

חוזרת אל היום שלפני.
בעוד כולנו ב\"עולם האמיתי\" לומדים עוד מה הנגיף הקטן מחולל בחיינו ולאן הוא מצעיד את העולם, עמדתי מתרגשת, להפגש פנים אל פנים עם מחלה חדשה שעוד לומדים איך וכמה היא משפיעה על גופו של האדם הפרטי.
תחושה של להיות חלק ממשהו גדול.

והיום. היום יש בי המון עצב. יאוש. תסכול. תשישות נפשית לא קטנה. המון סימני שאלה.
אנשים מאוד מאוד חולים. ובודדים.
המחלה סוערת, ותחושה שנותנים את כל מה שאנחנו יודעים, וזה פשוט לא מספיק.
ואני שם, בורג קטן במערכת גדולה, מול אדם או שניים, יחידים ובודדים. מנסה להיטיב איתם ככל שביכולתי. במגע אדם, בכבוד לגופם. בהתקדמות במצבם הנוכחי, ובמניעה של צרות אפשריות.
אבל ההתקדמות. איטית ממה שהכרתי.
והבדידות. עמוקה ממה שחשבתי.
והתנאים. קשים ממה שחשבתי.
והכל מביא אותי לשאלת הקיום. שאלת הטעם בדבר. שאלת הלמה.

ואז בא הבוקר. מתלבשת ומתמגנת. נכנסת פנימה.
ועושה כל שביכולתי להיטיב. עם מה שניתן ועד כמה שניתן.
ונושאת תפילה על טיפול ראוי. לגוף ולנפש.