ציפורים! הרבה ציפורים מצייצות לי מעל הראש, כמו בסרטים המצוירים האלה כשהיינו ילדים. ומה אני אגיד לכם, הציוץ כואב, אבל ממש!

הסיפור שלי מתחיל בהגעה למשמרת ערב: מקלחת, מדים, קלמר עם הציוד, שיער אסוף, מגפיים אוסטרליות-check . מעבירה תג, ממתינה לאשרור, עולה למחלקה במעלית ייעודית לאנשי צוות ו…boom! עוד סנטימטר זה היה יכול להיות מושלם.

רק שהמעלית הארורה, נסוגה מההסכם, תרתי משמע ואני מצאתי עצמי שרועה אפיים ארצה, מנסה להבין מה לעזאזל קרה כאן הרגע?! ובמקביל מנסה להתרומם מהר ככל האפשר על הרגליים, לפני שמישהו יראה אותי במצב המביך הזה.

רגל ימין מסובבת בשפיפה צידית מוזרה, הכאב פועם לאורכה, אני אוחזת בקירות ומדדה לאט לאט לחדר הקרוב ביותר, זה של מנהל המחלקה. במקרה נמצאות אצלו אחראית המחלקה וסגניתה. איני נזקקת להסברים רבים, הצליעה והכאב ניכרים. מיד מציעים כיסא, שתייה והברך נחבשת באופן מקצועי לעילא בדגם 'ג'ונסון משובח'. Syr optalgin מחליק בגרון ומסייע לשכך את הכאב ויאללה להחלפת משמרת. כולנו בטוחים שרק מתחתי איזה משהו…אין שום סימן חיצוני לפציעה.

למזלי 'אלת המשמרות' מגוננת עליי, המחלקה שקטה יחסית. חבריי לצוות מאפשרים לי לשבת במנוחה בדלפק האחיות ומסייעים פיזית בכל הנדרש למטופלים עליהם אני מופקדת. אני ספונה מול המוניטור ומכינה תרופות בישיבה, או נעה ממקום למקום על כיסא משרדי נפוץ. בינתיים הזמן חולף לו ועמו השפעת האופטלגין. יחד עם צמיחת תחושת אי נעימות על שאני 'מסנג'רת' את חבריי למחלקה, צומחת לה נפיחות בברך והיא מתחילה להיראות כמו מלון בשל. אין יישור, או כיפוף ואני מתחילה להפנים שכנראה שיש כאן יותר מסתם מקרה של מתיחה. בעצה אחת עם אחראי משמרת אני מתפנה למיון. הצוות משועשע בבואי – אין, אין על פרסונל מסכן וכואב. כל הדאחקות השכיחות רצות מסביב, כשמציעים לי מיטה מפונפנת בשרוול 2. ראש מציץ מבעד לווילון, הפתעה!!! אורתופדית ואפילו קטנטונת. שואלת, סוקרת, בודקת ומסכמת: זו פציעה סיבובית של הברך, קרוב לוודאי שהמיניסקוס קרוע. ייתכן שגם רצועות נפגעו. מתחיל מו"מ על ביצוע צילום, המסקנה המשותפת היא שעם ברך בצקתית, מלאה בתפליט ממילא לא יראו שום סחוס, או רצועות בצילום. מוטב לעשות MRI ולשוב לביקורת בעוד מספר ימים כשהנפיחות תרד. לעת עתה מנוחה בבית, המשך חבישת ג'ונסון, רגל מורמת, שיכוך כאבים לפי הצורך ו…הרבה סבלנות.

To make a long story short…

מדובר בשבר, 3 חודשים עם קיבוע, ללא דריכה. בהמשך דריכה עם קביים, פיזיותרפיה מהגיהינום-למרות שהפיזיותרפיסטית היא מלאכית מקסימה, והמתנה לניתוח arthroscopy ושיקום נוסף תחת ידיה הנהדרות של הפיזיותרפיסטית.

סכנות וסיכונים אורבים לנו בכל מקום, גם אם אנחנו עומדים בתקנות הלבוש וההנעלה וזהירים באופיינו. מספיקה מעלית סוררת אחת, כדי לסבך אותנו עד מעל לראש. זה ממש לא משנה אם אחראי הבטיחות לוקח אחריות על האירוע ואם מכירים באירוע כתאונת עבודה. עדיין הכאב, ההגבלה בתנועה ועוגמת הנפש מהסיטואציה, מלווים אותי יום יום, שלא לדבר על תחושת האפסיות והפגיעה בערך העצמי –  מאדם פעיל מאד הפכתי לנכה.

אירוע, הוא אירוע הוא אירוע! מעליות סוררות יש בכל בניין רב קומות –  כאלו שכולם יודעים שלפעמים מזייפות, עוצרות קצת מעל או מתחת למפלס הריצפה. זה לא ממש עוזר, או מקל על הכאב לשמוע שעניין המעלית מוכר וידוע. לעיתים מדובר במעלית היחידה לאגף ואין חלופה למעט טיפוס במדרגות. עלינו פשוט להתריע על כל "כמעט" אירוע וודאי שעל כל "ממש" אירוע. רק כך נלמד כיצד לשפר, לשנות ולתקן מפגעים.

כל דיווח שלנו, מקדם אותנו אל ההבנה שכולנו בני אנוש ומטבע האדם לטעות. מיותר לחפש אשמים מוטב לקחת אחריות ולהוביל לשינוי, זו הדרך היחידה לנהל סיכונים והיא תקרב את העובדים להבנה שהם חלק בפאזל ענקי של חינוך לקידום ושיפור בארגון בו הם עובדים.

גילוי נאות- סיימתי קורס של הטכניון להכשרת מנהלי סיכונים ובטיחות הטיפול במערכת הבריאות. אני גאה להיות חלק בפאזל של ניהול סיכונים במסגרת הארגון בו אני עובדת ולפעול למען עתיד בטוח יותר לכולנו.