שם:
שרון
מחלקה:
טיפול נמרץ
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
כולם זוכרים מה הם עשו בבוקר של ה-7 באוקטובר ואני דווקא רוצה לספר על הערב לפני. היה יום שישי בערב והחבר שלי הגיע אל ההורים שלי למפגש ראשון של היכרות. אני בת 29 ואנחנו מכירים כבר חצי שנה. החלטתי שהגיע הזמן לעלות מדרגה ולחשוב בגדול על הקמת משפחה. כאילו הכל הסתדר בכוכבים באותו הערב. היה מושלם! ההורים שלי התאהבו בו כמעט כמו שאני. חשבתי לעצמי שממחר בכל ישתנה אבל אז קמנו לבוקר הכי נורא שיכולנו לחשוב עליו. החבר שלי כבר בצהריים של שבת היה על מדים ונסע לנקודת האיסוף ואני כבר הייתי עמוק במשמרת ערב בטיפול נמרץ, מטפלת בחיילים אנונימיים שעדיין אך אחד לא בא לזהות אותם וחושבת מה יקרה אם זה יקרה לו… המחשבה הזו שיתקה אותי. העסקתי את עצמי בעבודה. העומס היה מטורף, עשינו באותו בערב לפחות 8 קבלות אחת אחרי השנייה וכולם היו פצועים קשים, מולטי טראומה במיטבה. הדמעות לא הפסיקו לרדת באותו הלילה. המראות בעבודה והמראות בחדשות הפכו את השעות האלה לסיוט מתמשך
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
בימים שלאחר מכן היה הכי בולט חוסר וודאות. כל שעה בערך היו מגיעים מרם 2 מההנהלה, נציגי משפחות ומי לא בכדי לנסות לחפש אולי הם מזהים מישהו מהפצועים. כל הצוות עבד בצורה שלא ראיתי אף פעם בכל השנים. כולם ארצו להיות במשמרות! כולם התנדבו להגיע. הדיבור היה שעדיף לכבוד ולעזור מאשר לשמוע חדשות בבית.
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
הכניסה הקרקעית שהגיעה הובילה לגלים חדשים של פצועים אפילו עוד יותר קשים מהגל הראשון. הדמעות היו חלק מהיומיום וכל מסוק ששמענו מגיע ידענו – זה בא אלינו. החוזק של הצוות לא נחלש עד היום אבל הנפש התעייפה. קשה לראות את המשפחות הרוסות, קשה להסתגל בעיניים של משפחות שהנורא קרה דווקא להם והכי קשה זה לעטוף. אין מספיק מילים ואותיות במקלדת לתאר כמה.
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
היה בחור אחד שהגיע אלינו כאלמוני שאף אחד לא נתן לו סיכוי לחיות ואפילו חשבו שהוא לא יכנס לניתוח כי אין לו סיכוי. הוא הגיע ממש ביום הראשון של הכניסה הקרקעית. אני לא יודעת אם זה הניסיון שצברתי או הרצון שיחזיר מעמד או לא יודעת מה אבל ידעתי שהוא יצא מזה וכדאי לעשות בשבילו את המקסימום שיש לנו בטיפול נמרץ להציע. הוא היום בשיקום, בלי שתי רגליים, מונשם עדיין אבל חי. אי אפשר לדעת איך והוא תמיד נשאר לי בראש שאסור לנו לוותר על אך אחד.
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?: התמיכה הכי גדולה באה מהשטח. מלראות משפחות שמחזקות אותנו בחזרה, מהחברים והחברות, מהרופאים, מהאחראים. כאילו כולם מרגישים שאנחנו באותה צרה או סירה יחד.
ברכת הכוהנים מוקדשת לכל אנשי טיפול נמרץ וכל האחים והאחיות
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר:
כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמוֹר לָהֶם:
יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.
וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם.
במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ב–כ"ז
