שם:
רותם
מחלקה:
פנימית מדרום הארץ
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
אני עובדת במחלקה פנימית כבר שנה וחצי. התחלתי שם כי לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה ומה הכיוון שלי ובראיון הציעו לי פנימית כי שם אפשר ללמוד הכי טוב על טיפול בחולים ונתנו לי הרבה הטבות ותנאים שאין במחלקות אחרות. היום, שנה וחצי אחרי אני יודעת שצדקו. מה שלמדתי ואני לומדת שם אין במחלקות אחרות. אנחנו בפנימיות מרגישים כמו הצד השקוף של בית החולים. כל החולים שלא מצאו להם מקום או שאין להם עוד קווי טיפול וגם כל החולים שבאמת צריכים אותנו-מגיעים אלינו סביב השעון. התרגלנו כבר שככה זה עובד ואנחנו נתקלים במקרים קלים ועד המקרים הקיצוניים ורואים הרבה אוכלוסיות חלשות מכל החברות בארץ. בבוקר של התחלת המלחמה עבדתי במשמרת בוקר של שבת. האזעקה תפסה אותי בדיוק כשהדפסתי כרטיס. בהתחלה צחקתי כי חשבתי מה הסיכוי?…. רצתי למרחב מוגן ועליתי למחלקה. את מה שהגיע אחר כך לא חלמנו שיקרה. בערך בשעה 9 בבוקר הגיעה אחות כללית ודיברה עם אחראי משמרת על פינוי המיון וטיפול נמרץ והעברת חולים אלינו לפנימיות. התחלנו לראות מי יכול לצאת הביתה, מי לא צריך אותנו באמת ואיזה מיטות אפשר לפנות. זה לא פעם ראשונה שמבקשים לפנות את המיון ולהעלות חולים דחוף למחלקה אבל הפעם זה היה שונה כי החדשות שהתחילו להגיע היו לא כמו אף פעם אחרת. התחלתי לרוץ בטירוף בין החולים, סיימתי חלוקת תרופות, כולם אכלו ארוחת בוקר וכולם רחוצים. ישבתי ועשיתי 3 קבלות מהמיון. ככה גם עוד 2 אחיות שהיו איתי במשמרת. מילנו את המחלקה וחיכינו. מה שהגיע בשעות אחר כך היה גיהינום. נשארנו אני ואחראי משמרת במחלקה ושאר הצוות ירד לעזור למיון. הידיעות שהגיעו היו נוראיות ופשוט אי אפשר היה להאמין שזה מה שקורה.
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
בימים בהם הכריזו שאנחנו במלחמה ולא מבצע (מה שהיה ברור מהדקה הראשונה) המשפחה שלי שגרים בצפון ביקשו שאחזור הביתה כי בצפון עדיין היה המצב רגוע. לא הסכמתי כי ידעתי שאני נשארת לעבוד וזה מה שיעודד אותי ויחזיק אותי. להמשיך לעזור כמה שאפשר. בסוף בגלל שפינו את הצפון ההורים שלי באו לגור איתי כי פינו אותם מהבית.
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
בערב שבת הזמנתי אליי אחות שעובדת איתי והיא חברה קרובה. דיברנו על הכל והיינו צמודות לחדשות. הדברים שעוזרים לי הם הדברים הקטנים כמו שיחה עם חברה, חיבוק מהאחראית שלי, מילה טובה ממשפחה.
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
אני זוכרת משפט אחד שאמר אחד הבכירים: "חמאס פתח את שערי גיהינום על עזה". אני הרגשתי שהם נפתחו עלינו באותו הבוקר. יצאתי מבית החולים בשעה 20:00 בערב. הייתי הרוסה מעייפות, מכאב לב ומבכי.
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
ההורים שאיתי ומכילים ותומכים ועוזרים. יש לנו הרבה שיחות על המצב ואין לי מושג איך אסתדר כשהם יחזרו הביתה. בנוסף החברות מהעבודה שתמיד מקשיבות לי ואני להן.
אנחנו חזקים למרות המצב הקשה מאוד ולמרות הידיעות על החטופים ועל ההרוגים אנחנו ננצח. אין לי ספק. ראיתי כל כך הרבה מקרים של עזרה בין המשפחות של החולים, הרבה מתנדבים שמילאו את בית החולים, הרבה תמיכה למשפחות הפצועים. הלוואי ונמשיך ככה.
