שם:
א.
מחלקה:
טיפול נמרץ
אזור:
צפון
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
בתאריך הזה בכלל הייתי בחופש. לא הייתי כונן. הטלפון היה רחוק ממני ותיכננתי להשלים שעות שינה בשבת הזו. אצלנו מי שבחופש לא מפריעים לו רק אם יש משהו חירום וזה אף פעם לא קרה לי. אני עובד 5 שנים באותה מחלקה וראיתי המון צוות שהתחלף אבל ידוע שלא קוראים למישהו סתם מהבית כשהוא לא עובד. כשהתחילו החדשות מהדרום להגיע גם אלינו בצפון כבר היתה השעה מאוחרת. המשפחה העירה אותי בשעה 8 כי כבר לא יכלו לחכות וראו מה שקורה. כשקמתי וראיתי את החדשות הייתי בהלם. הפעם אני זה שהתקשר למחלקה לשאול מה קורה ואם צריכים אותי
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
ההרגשה היתה כאילו משהו שלא חשבת שאף פעם יקרה, פתאום הוא הגיע ואתה לא מוכן בכלל. זה הזכיר לי את התחושה כשהיה את האסון במירון והגיעו אלינו כל כך הרבה פצועים והרוגים והיינו בהלם מהאסון הגדול
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
עד היום נראה לי שטיפלתי כבר לפחות בשלושים פצועים מאוקטובר עד היום. כולם הגיעו אלינו לטיפול נמרץ וכבר היו בדרגה של פגיעה בינונית וקשה אבל את כולם עד היום הצלחנו להציל
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
היה חקלאי אחד שיש לו כרם של יינות בצפון. הוא נפגע מרסיס לפני הפינוי כי נשאר לסגור את הבית. הוא נפצע בינוני אבל הגיע אלינו. בשבילי הרגשתי שהוא מה שנקרא בלתי מעורבים. בן אדם שרצה לעבוד ולחיות ונפגע בלי שעשה כלום לאף אחד וכשהוא בתוך הבית שלו
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
אין כמו המשפחה שלי. ההורים מאוד עוזרים לי ועזרו לי כל הלימודים וגם היום. למזלי מצאתי עבודה טובה בצפון והצוות שלנו חזק והעבודה נותנת כוח להמשיך. אני ידוע שזה חלום אבל הלוואי שיום אחד נוכל לחיות בשלום מהצפון ועד הדרום
לדעתי צריך לחשוב על תגמול לאנשים שעושים את כל זה. כל הצוות בטיפול נמרץ צריך לקבל תעודת הוקרה או משהו אחר על העבודה והמראות והתמיכה במשפחות ותמיכה אחד בשני. כל המראות הקשים והעבודה במשמרות והכוננויות.
