שם:
טניה
מחלקה:
טיפול נמרץ פנימי
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
ביום שבו התחילה המלחמה ישנתי אחרי משמרת של 12 שעות ביום שישי הלכתי לישון מאוחר כי חשבתי שכל השבת לפניי עד שפתאום בשעה 6 וחצי בבוקר שמענו אזעקה היתה לי תחושה רעה, התעוררתי כשאני עדיין מאוד עייפה ואחרי האזעקה חזרתי לישון כי לא חשבתי שיהיה המשך, לא האמנתי כשקמתי ב-11 בבוקר כבר הכל היה בתקשורת ובקבוצת ווטסאפ של המחלקה.
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
רציתי לנסוע מיד לעבודה אבל כבר היו הרבה צוות אז הגעתי למשמרת שלי ביום ראשון בבוקר, היו לנו שני פצועים שאף אחד לא ידע מי הם ולא זיהו אותם עדיין ועוד שלוש פצועים קשה שכולם מורדמים ומונשמים . האווירה היתה אחרת והבנו שזה רק ההתחלה. ההנהלה שלחה עובדים סוציאליים ופסיכולוגים לעזור למשפחות ועד סוף המשמרת כבר היה זיהוי של פצוע אחד . את השני זיהו רק ביום שני. לפגוש את ההורים והאחים של הפצועים היה קשה ממש. אנשים שהעולם שלהם קורס והם אבודים בתוך העולם שלנו של טיפול נמרץ והיקרים שלהם פצועים קשה אבל הם עדיין בחיים ולא מתים כמו הרבה אחרים ואי אפשר להטיל להם כלום. ואם נגיד שבכל יהיה בסדר ולא יהיה? איך אפשר להבטיח להם שהבן שלהם יחזור לעצמו ורק הדרך ארוכה? אי אפשר כי הפחד משתק ואי אפשר להחזיר להם את הזמן לאחור.
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
אין לנו מקום אחר להיות בו ואין ארץ אחרת. המחשבה על לנסוע מכאן למשפחה בחול עלתה אבל מיד ירדה הלירה להישאר ולהמשיך לעבוד בטיפול נמרץ ולהוסיף משמרות ולעזור היא הבחירה הנכונה ביותר.
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
הייתי בטוחה שאני לא צריכה עזרה ואין לי טעם לדבר עם אף אחד כי כולם באותה הבעיה ובאותה ה=3Dמלחמה אבל אחרי שבועיים הגיעה למחלקה פסיכולוגית שדיברה איתי בשיחה אישית לא הבנתי איך זה קרה אבל התחלתי לבכות ולספר על הפחד שהפצועים ימותו תחת הטיפול שלנו זה עזר לי כי לא העזתי להודות שזה באמת מה שמפחיד אותי.
