הסיפור של סא"ל במיל' ריקי דדון מרציאנו
אחות טיפול נמרץ, מפקדת מחלקת רם 2 בסורוקה
סא"לית במיל' ריקי דדון מרציאנו (50), אם לשלושה ממועצה אזורית להבים שבדרום, עוצרת את דיבורה מספר פעמים, משתנקת מהתרגשות ואף מזילה לא מעט דמעות. אי אפשר שלא להתרגש ביחד איתה למשמע הרגש האדיר, האהבה לצוות שלה והשליחות שמפעילה אותה מאז אותה שבת הארורה ב-7 באוקטובר, בה נקראה לפקד שוב על מחלקת רם 2 בסורוקה.
הרגש הזה אינו מובן מאליו, כמי שבמקצועה היא אחות טיפול נמרץ, ובמשך 25 השנה האחרונות שימשה בין היתר כמפקדת רם 2 בבתי החולים סורוקה, ברזילי ויוספטל, וסיימה את שירותה בגיל 45, כמפקדת מכלול רפואה של מרפ"אי דרום. היא כבר ראתה את המראות הקשים ביותר, כך היא חשבה, עד המלחמה הזו.
"אנחנו נמצאים באירוע שלא חווינו מעודו מעולם. ברמה של טראומה. העורף עבר למצב של חזית לחימה. התמודדנו עם משפחות שמחפשות נעדרים, פצועים ברמה מאוד קשה, חללים בכמות שלא תיארנו שאפשר להגיע למצב כזה. עברתי את כל המבצעים הגדולים בעזה ואת כל מה שאפשר לראות בדרום – אירועים שאי אפשר לספור אותם, עברו אצלי אלפי פצועים – ובכל 25 שנותיי מעולם לא ראיתי את המראות שראיתי במלחמה הזו".
"המראות הזויים. פציעות מאוד קשות, מראות של חללים צעירים, מראות של גופות שנערמות שאת יודעת שמיטב מפקדינו נמנים עליהן. יש המון ריח של שריפה, של דם, של מלחמה. ואני רוצה שתדעי שעם כל זה – הפכנו את עצמנו ושידרנו שעם ישראל חי ואנחנו כאן. אנחנו מייצגים את חיל הרפואה בגאווה גדולה, וניתן את המירב והמיטב ואת כל מה שאפשר בשעות הקשות האלה".
"יחידות רם 2 קיימות בכל הארץ והן היחידות שממוקמות בתוך בתי החולים, וזו בעצם זרוע שמעניקה שירות רפואי ותש"י (תנאי שירות) לכל החולים והפצועים שמגיעים, בשגרה ובפרט בחירום. אנחנו מטפלים בבני משפחות החיילים, לאחר שהם מקבלים את ההודעה שקרוב המשפחה שלהם נפצע. אנחנו דואגים להם להסעות, מענקים כספיים, לינה במלון, העברות למלונות, והכל תחת חסות חיל הרפואה".
"אני עתודאית, אני אחות טיפול נמרץ וזה היה התפקיד שלי בקבע שנים רבות. כשנקראתי לדגל להמשיך לפקד על היחידה הזו בחירום, בניתי אותה מאנשים שהשליחות שלהם היא בלתי נלאית – אנשים שהוכיחו בשעה הקשה שהם איתנים ומגויסים. יש אצלי רופאים, רבנים, עורכי דין, רכזות שירותי רפואה – כולם עזבו בשעה הקשה הזו את הבית, את המחלקות, את המרפאות ופשוט התייצבו כדי לתת לפצועים את החיבוק הזה שאנחנו נותנים כל רגע ושנייה. מבחינתי היחידה הזו מייצגת את עם ישראל היפה שהנתינה שלו מהממת. אני מתחננת שהצוות שלי יצא הביתה והם לא מוכנים".
"כשאני מקבלת חייל פצוע בחדר הטראומה, חשוב לי שכל עוד שהוא בהכרה – הוא יקבל ממני את הטלפון כדי שיוכל להגיד בעצמו 'הלו אימא, אני בסורוקה' – ונמנע את הדפיקות על הדלת של קצינים שמטלטלים משפחות. לאחר שהוא מגיע, חשוב לי לאסוף את כל הציוד של אותו חייל – החל מקופסת סיגריות עד לפתק שהשאיר בתיק. הרי לכל סיגריה, לכל מכתב או פתק – יש משמעות ענקית בשעות האלה. אנחנו מקבלים את המשפחות נסערות מכל הארץ, משתדלים מאוד לחבר אותם לרופאים ולאנשים שירגיעו אותם, שיתנו להם חיבוק".
מרציאנו היא אימא לשלושה ילדים שלא היססה לרגע להענות לקריאה "אני מחכה לשוב אליהם כשהכל ייגמר, אחרי הטיפול בפצוע האחרון. אני בעצמי עברתי חוויה אישית של פציעה לא מזמן, שלא ארצה לדבר עליה, ולמרות זאת לא היססתי כשקיבלתי את הטלפון הראשון. הכנתי את בעלי עמנואל, שאמר לי 'צאי לדרך ותהיי שקטה'. הכנתי גם את ילדיי – אני אימא לתאיר, רונה-לי ומרום, הקטן שלי בסך הכל בן 11. הסברתי להם שהם צריכים לעזור לי עכשיו ולהיות עצמאיים, כי אימא במקום אחר. הם עושים את זה כמו גיבורים, עוזרים אחד לשני ונמצאים ביחד באזעקות".
"עשיתי סיבוב אצל פצועים, קטועי גפיים. המשפחות שלהם קוראות לנו המלאכים של רם 2. אתמול אישה של פצוע שהתעורר, אמרה לי שהמלאכים לא נראים בשמחות, אלא בשעות הקשות, ושאלה אנחנו".
דדון מרציאנו נאלצת להיות מצד אחד רגישה כל כך לאנשים שהיא רואה ומדברת עמם, כל מילה נאמרת בכאב ומדם ליבה, אך בו בעת, עליה גם לשמור על ניתוק מסוים, שכן כבר עשרות שנים שהיא רואה מראות קשים איך היא ומחלקתה נשארים איתנים מול המראות הקשים, קשה להישאר אדיש למה שהיא מתארת. "אני לא רוצה להשתמש במילים קשות, אבל חדר הטראומה שאליו ההורים מגיעים, נראה כמו חזית של מלחמה. בתוך כל הכאוס הזה, כשחייל מנסה לתפוס את הוריו כדי לספר להם שנפצע, אני מתחננת שמישהו יענה מעבר לקו, זה שבריר שנייה שאני עם דופק מואץ. יש גם מצבים בהם אני בוחרת להודיע למשפחות, במקרים של חיילים שלא מסוגלים לדבר או שהגיעו בהכרה ונכנסו ישר לחדר ניתוח. תמיד מלווה אותי המחשבה כאימא איך הכי נכון לעשות את זה. אני אוספת את עצמי, וחושבת כאימא מה הייתי רוצה לשמוע מעבר לקו. אני משתדלת להרגיע, להעביר זיק של תקווה, תמיד".
במהלך המלחמה מצאה עצמה דדון מרציאנו מתמודדת עם סיטואציה לא פשוטה, עליה לא נרחיב. לדבריה, היא נאלצה להתמודד עם דילמה ערכית-מוסרית מאתגרת. "זו הייתה דילמה מוסרית-ערכית שבתרחישים הכי רעים שלי לא חשבתי שאצטרך להתמודד איתה כמפקדת. במשך כל שנותיי כתבתי תרחישים שאנשי הסגל ידעו להתאמן למצב אמת. את התרחישים בניתי על פי מציאות שנחקקה בדם, אבל תרחישים כמו במלחמה הזו – לא היו כמותם. אנחנו יושבים בהערכות מצב ולא מאמינים שמתארים אירועים כמו במלחמה הזוי".
"אני קיבלתי את היחידה שלי עם רוח של שליחות ענקית, ומבחינתי זו המוכנות הכי מדויקת שיש. לא יכולה להיות יותר מדויקת ממנה. נקראתי לדגל מיד כשזה התחיל, וכך גם פעלו אנשיי. הרמתי טלפון לאנשים שומרי שבת, כולל רבנים,
שלא היססו אם לבוא או לא – הם התייצבו במיידי. את כל מה שקשור לפוליטיקה והחלטות מדיניות, אשאיר לדרגים הבכירים שיתנו את התשובות".
"חשוב לי להוסיף דבר אחד. בשגרה, היחידה הזו מורכבת מאנשים שקופים שעם ישראל לא מכיר, וטוב שכך, אבל בחירום – אנחנו המלאכים. מלאכים שבאים בלי לראות ממטר. אין מחשבה של שבריר שנייה אם לבוא או לא. אנשים שלי היו מגואלים בדם ביום שבת, וזה לא הבהיל אף אחד. אנשי הלוגיסטיקה שלי, אנשים שביומיום עובדים לאו דווקא בחיל הרפואה, גויסו למילואים ולא ראו בעיניים – בין אם זה בלהחזיק חפצים של חלל, או מדים מכוסים בדם – הם שם, לא משנה מה. אין לנו ארץ אחרת".
סא"לית במיל' ריקי דדון מרציאנו, פיקדה באומץ על מחלקת רם 2 בסורוקה בתאריך הקרב: 07/10/2023
בשמי ובשם חברי העמותה אני מודה לך ריקי על האומץ ומתן העדות, בברכת בריאות וימים של שקט. אמן.
