בבוקר שבת ה-7 באוקטובר בבוקר התעוררה דינה כהן, אחות קיבוץ רעים ב-28 שנים האחרונות, לקולות מטח טילים. "מיד הבנתי שזה משהו חריג ולא משהו שהורגלנו אליו במשך השנים הארוכות. תוך זמן קצר התחלנו לשמוע בנוסף לאזעקות, גם יריות וקיבלנו הודעה פנימית ממזכירות הקיבוץ שיש חדירה של מחבלים ויש להיכנס מיד לממדים. לא תיארנו לנו מהו גודל האירוע באותן שעות…"
כעבור כשלוש שעות קיבלתי שיחת טלפון מראש כיתת הכוננות בקיבוץ שהגיעו חיילים פצועים למרפאה. שאלתי אותו מה אתה צריך ממני? והוא ענה שהוא לא יודע… באותו רגע אמרתי לו: "הראל, בוא קח אותי למרפאה".
הראל הגיע אליי הביתה תוך מטח טילים ויריות כי נכנסו כ-50 מחבלים לקיבוץ שלנו.
לא היתה לי התלבטות בכלל. לא חשבתי פעמיים כי התפקיד שלי הוא להציל חיים של אנשים. אין התלבטות ואין מחשבה על החיים שלי. רק חשבתי על הרצון להציל חיים של אנשים.
בדרך למרפאה חשבתי לרגע שלא אצליח להגיע לשם.
בבואה היא לא הכירה את מקום עבודתה: המרפאה הייתה מכוסה בדם ובשברי זכוכיות, כי הצבא שבר את דלת הכניסה כדי להיכנס פנימה. היא מצאה במרפאה שמונה חיילים פצועים, ומאוחר יותר הגיעו למרפאה גם פצועים מכיתת הכוננות ומהמסיבה ברעים. "היה המון דם מסביב, המון בכי. הבנתי מיד שאני צריכה לקרוא לעזרתו של הרופא שלנו שמתגורר בקיבוץ, ד"ר עמית נחושתן. ביקשתי מהראל שילך להביא אותו וכך שנינו טיפלנו בפצועים".
בהמשך הגיעו עוד פצועים מכיתת הכוננות של הקיבוץ וחיילים שנלחמו במחבלים.
המרפאה הפכה לחדר טראומה, ובשל מורכבות הפציעות, היא הבינה שיש לפנות את הפצועים בדחיפות לבית החולים. הוזעק מסוק צבאי לפינוי, ויחד עם החיילים היא העבירה את הפצועים למכונית, תחת אש, כשהם יוצאים לכביש הראשי שבו התנהלה לחימה עזה במשך כל הזמן.
"בשעות הערב כשעדיין היתה לחימה בקיבוץ אך כבר לא הגיעו פצועים, ביקשתי שיקחו אותי חזרה הביתה אל הילדים וביקשתי שאם חלילה מישהו נפגע שיקראו לי. יש לי מסר מאוד חשוב. אני בת לניצולי שואה. ההורים שלי שרדו את השואה והגיעו למדינת ישראל בכדי להקים כאן משפחה. הם לא שיערו בנפשם שהבת והנכדים שלהם יצטרכו לחוות כזאת טראומה ומתקפת טרור נפשעת ומרושעת בידי אנשי חמאס.
לא יתכן שאנו במדינת ישראל לא נוכל לחיות בשקט ובביטחה. אני הבטחתי לילדים שלי שלא נחזור לקיבוץ כל עוד לא נרגיש בטוחים וכל עוד מדינת ישראל וכל מיש אחראי למחדל הגדול לא ידאג שהאזור שאנו גרים בו יחזור להיות מקום ראוי למגורים ללא ממדים וללא כיתות כוננות. פשוט לחיות בשקט ובשלווה. זה דבר מינימלי שכל אדם זכאי לו במדינת ישראל".
אחד הנפגעים שהגיעו למרפאה היה אל”מ רועי לוי, מפקד היחידה הרב-ממדית, שלא שרד. יהיה זכרו ברוך.
אחות קיבוץ רעים, דינה כהן, טיפלה באומץ בנפגעים בתאריך הקרב: 07/10/2023
