התחושות הם קשות. יש הרבה מחשבות על איך נרדמנ ו בשמירה על המדינה ואיך נתנו לזה לקרות ואיך עכשיו, המו בקורונה, שוב טיפול נמרץ מוכיח את עצמו ונותן מענה ופשוט מציל חיים כל יום בתנאי רעב וייבוש המערכת. אנחנו נותנים את עצמנו כולם מעל ומעבר בכל משמרת ולא חושבים אפילו לעצור אבל מה יהיה בהמשך אנחנו לא יודעים. יש אצלי במחלקה שני אחים שביקשו לרדת משרה כי כבר קשה להם. אחותץ אחת עזבה. נכון שהיא לא התאימה לטיפול נמרץ אבל היא בחרה לעזוב דווקא עכשיו וזה אומר הרבה. מה אם יעזבו אותנו יותר מאשר ירצו להיות חלק מאיתנו ומה אם יגדילו אתץ הטיפול נמרץ אבל היד שעובדת לא תהיה מיומנת? אנחנו רק נפסיד! לא כל אחות מתאימה ולא על אח מתאים והזמנים הקשים כמו במלחמה וD7מו בקורונה גורמים לחלשים לצאת חמרות שהם לא באמת חלשים ויכולים לעבוד במקום אחר ולהצליח מאוד. הם לא מתאימים לנו זה הכל. לדעתי חשוב להתעומנן עם כוח אדם מיומן ומוצלח ולעבוד חזק בהכשרות של הצוות. לא יכול להיות מצב שלא נלחמים על כל חולה בכל הכוח ושהמוות לא ידע מה לעשות. אי אפשר לסמוך על הרופאים כי גם הם חדשים ועמוסים ולוקח הרבה זמן להיות תותח בעבודה כזו. צריך לסמוך על האחים והאחיות כמו עכשיו.