שם:
יגאל
מחלקה:
טיפול נמרץ, במרכז הארץ
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
הזיכרון שרציתי להעלות מתחיל מלפני שלושה חודשים. מבחינתי לפני שלושה חודשים השתנתה המדינה. החוויה היא הכי חזקה ועצומה שיכולה להיות והיא כתם על מערכת הביטחון שלנו אבל נקודה לטובה למערכת הבריאות שלנו שמצליחה להתמודד עם גלים חוזרים של פצועים למרות שהמשאבים לא מתחדשים או מתוגברים. השיח של התקשורת בנושא הרעבת מערכת הבריאות הוא דל בעיני וחייבים להעלות אותו יותר. אבל למרות כל זה הצלחנו ואנחנו מצליחים לעשות את הטוב ביותר בשביל הפצועים והחיילים. ביום בו היתה האזעקה הראשונה שהכריזה על המלחמה שנפתחה אני הייתי בבית. דווקא באותה השבת תיכננו לצאת עם אישתי והבנות לטיול בשמורת טבע חוף השרון. אומנם התכנון היה להתעורר מוקדם אבל לא כל כך מוקדם כמו שהאזעקה העירה אותנו. אחת הבנות ישנה בממד וכולנו קפצנו אליה לחדר מתוך שינה. היא כמובן שמחה שכולם אצלה בחדר והיא קטנה מכדי להבין מה המשמעות של האזעקה.
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
התחושה באותו הבוקר היתה רגילה. התחושה הזו כמובן השתנתה מהר מאוד ותוך שעה הבנו שאנחנו בקטסטרופה. החדשות התחילו לזרום וידענו שמשהו רע מאוד קורה. בסביבות השעה 16 כבר קיבלתי שיחה מהאוגדה על אפשרות לבדוק אם אני יכול להגיע. אמרתי מיד שכן. לא חשבתי פעמיים. באחראית שלי העדיפה שאעזור במחלקה כי עוד לא ידענו כמה פצועים וכמה ידיים אנחנו צריכים. נשארתי עוד בערך 3 שבועות בכובע של אח טיפול נמרץ ועבדנו כשבעצם כל היחידה התמלאה לנו בפצועים מהמלחמה וכמעט לא היו חולים "רגילים". כשהודיעו לי שוב מהאוגדה שצריכים אותי, הפעם כבר האחות האחראית אמרה: לך ותשמור על עצמך. שוחררתי מהשירות לפני שבועיים ב-3/1. מאז אני מנסה לחזור למציאות הקודמת שהי=3DD7 כל כך שונה ממה שהיו החיים שלי בעזה. היתה בדיוק כתבה על המציאות השונה שאישתי הקליטה לי לראות. כל המילואימניקים שם דיברו את מה שאני מרגיש בדיוק… איך חוזרים לחיים אחרי מה שראיתי, למה אני נשארתי בחיים וחברים שלי כבר לא, איך ומתי כל זה יגמר, מה יהיה ביום שאחרי, איך חוזרים לשגרת ילדים בית עבודה, איך אני משקם את מצב חשבון הבנק שלי, איך הבנות שלי הרגישו כשאבא לא היה חודשיים מהחיים שלהן ומה זה עושה לזוגיות, למעגלים הרחבים של המשפחה והחברים. שאלות שאני עוד לא יכול לענות עליהם בכלל. ייקח לי זמן להתאושש ולהבין את העתיד ולבנות אותו מחדש.
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
החזרה לשגרה בטיפול נמרץ היתה מה שהשפיע גם לטוב וגם לרע. מצד אחד חזרתי למה שאני אוהב לעשות ויודע לעשות אבל מה שלא לקחתי בחשבון זה ההתמודדות עם הפצועים בהכרה, עם הסיוטים שלהם במשמרות לילה, עם הפחדים שלהם והקושי של המשפחות. אני מוצא כוחות הממשפחה שלי הקרובה ומהצוות שפירגן ללא סוף.
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
לוחם שהכרתי במחלקה וטיפלתי בו בכמה משמרות ברצף מאז שחזרתי בעצמי לעבודה ועברתי איתו אקסטובציה והוא חזר להכרה והיה צריך להסביר לו שהוא עכשיו מתחיל חיים חדשים של שיקום ארוך כי הוא נשאר בלי רגל…עבר קטיעה מעל לברך והגיע מורדם ולא ידע ואני הייתי שם כשהתעורר וסיפרנו לו כששאל מה המצב שלו. השבוע העברנו אותו לשיקום ואני הבטחתי שאלך לראות אותו ואת ההתקדמות שלו והוא תמיד ישאר לי בראש.
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
המלחמה הזאת היא טראומה גדולה מאוד למדינת ישראל ולעם ישראל זה ברור. השאלות הגדולות עדיין פתוחות ואנחנו לא יודעים למה המדינה לא היתה מוכנה לנורא מכל למה לא הגבנו באותו הבוקר ולמה כל כך הרה משפחות נהרסות בגלל מוות של חיילים שהם מלח הארץ. הם בשבילי הדור הכי טוב שהיה לנו כאן! לא חושב שהערכנו נכון את החיילים האלה, את האוייבים שלנו ואת המציאות שהיתה מהצד השני של הגדר. אבל עכשיו הכל פתוח ואין לנו מחסום על העיניים. אני ממש מקווה שמעכשיו נהיה מוכנים לכל אירוע ונגיב בזמן כי היום הזה של 7 באוקטובר זה היום בו התמימות הלכה. הדבר הטוב שנולד במלחמה הזו היא הגילוי שלנו את העוצמה שלנו.
