שם:
אחות
מחלקה:
טיפול נמרץ
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
אני רוצה להעלות שוב את נושא החטופים. אני יודע שהיו לנו ימים קשים וספגנו אבדות ויש והיו פצועים קשה ואפילו אנוש אבל מדובר על אזרחי המדינה שאי אפשר להפקיר.
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
התחושות שלי מאוד קשות בנוגע לחיילים שעכשיו נלחמים בבוץ הזה שם בעזה ורפיח ובצפון. המחלקה שלנו קצת התרוקנה מחיילים ואנחנו עכשיו כבר מטפלים גם בחולים שגרתיים אבל כולנו ניודעים שזה לא הסוף.
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
נתינת הנשמה והלב בעבודה כמובן מרוקנת אותי כשאני מגיע הביתה אבל אניט מתמלא כל פעם מחדש מהילדים, מהאישה ומההורים שלי ושלה. לכולם קשה. לחטופים קשה עוד יותר. ככה אני רואה את זה.
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
כולם. אין אחד שמשמעותי יותר מהשני. כל החולים וכל הפצועים כולם בלב של כולנו. אי אפשר לשכוח אף אחד מהם כשמטפלים בהם ימים ושבועות וחודשים.
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
החברים לעבודה שהם אלופים הכי שיש! יעדעתי שאני עובד עם הטובים והם נמוכיחים את זה כל יום שעובר.
אני שולח חיזוקים למשפחות החטופים וגם הפצועים.
