שם:
אנונימית
מחלקה:
טיפול נמרץ ניתוחי לב
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
ביום בו פרצה המלחמה הייתי המשמרת לילה של יום שישי. זו משמרת בדקך כלל רגועה שמי שאוהב לילות עובד בה. אני הייתי אחראית משמרת. בשעה חצש וחצי בערך כבר התחלנו מה שנקרא לסגור משמרת. לסגור דיווחים, לסגןר את החולים וספרתי טוקסיקה. כשהתחילה האזעקה היינו בשוק כמה שניות כי לא באמת הבנו שזו אזעקה. כמובן שמיד פיניתי את הצוות למקחב המוגן וכולנו פתחנו אטלפןנים להבין מה קרה פתאום. לכולנו היתה אותה מחשבה. מחשבה תמימה שזה סתם יירוט ותיכף כיפת ברזל תופיע והכל יחזור לשגרה. היינו תמימים. לא הבנו מה הולך להגיע.
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
בשעה חמש בערב כבר חזרתי לבית החולים. השעות עפו מהר והדיווחים לא הפסיקו. ראיתי כמעט את כל הצוות של הלילה, את האחות האחראית, הסגנים וכולם הגיעו. הבנו שמדובר במשהו אחר. מאז רצף האירועים, הטיפולים והמטופלים לא הפסיק. ההצלחות והכישלונות מגיעים בזה אחר זה. רצך של עבודה ותפיחלות שמתערבבות יחד כבר שלושה חודשים בלי שמישהו יודע להגיד מתי חוזרים לשגרה. על יום יש צוות של שלוש כוננים, כמעט תמיד היו מופעלים בחודש הראשון.
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
הצוות החזר, המשפחה שלי הלכי והילדים והעיקר החטופים שאני יודעת שעדיין שם ומחכים לנו
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
הפנים שך ההורים של החיילים והפצועים הם החוויה הכי חזקה שלי. אני לא מצליחה למצוא נהחמה עבורם חוץ ממילים. הם הגיבורים בעיניי
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
בבית החולים שלחו לנו פסיכולוגים לדבר איתם. היו כאלךה שכן הסכימו לדבר אבל זה ידוע שצוות סיעודי ךלא אוהב אנשים מהחוץ לדבר איתם. אני לא הצלחתי לדבר עם אך אחד חוץ מחברים לעבודה ומשפחה שלי.
תודה עך ההזדמנות לכתוב ולהכלות את התחושות.אמן שיבואו ימים אחרים
