סיפור מקרה – Leg Art
מאת: דורי ארדיסון R.N, M.H.A, טיפול נמרץ כללי הדסה עין כרם
בקיץ 2012, ג'ורדן הנינק, סטודנטית לתואר ראשון מארצות הברית הגיעה לסמסטר קיץ של לימודי עברית בירושלים. כשניסתה לעלות על אוטובוס ברחוב יפו, ג'ורדן נמעכה בין שני אוטובוסים. היא הובלה להדסה עין כרם, שם התקבלה לחדר הלם כשהיא סובלת משברים באגן, דגלובינג בירך ימין וכוויה בדרגה 3 לאורך הרגל הפנימית השמאלית. היא הייתה בהכרה מלאה. מכיוון שסבלה מתסחיף ריאתי, הונשמה, הורדמה ואושפזה ביחידה לטיפול נמרץ כללי. לאחר שבוע קרסה והובהלה לחדר ניתוח, שם עברה סקירת בטן חוקרת שגילתה קרעים במעי שלא הודגמו ב-CT. ג'ורדן עברה כריתת מעי דק באורך של 8 ס"מ. לאחר אשפוז של שבועיים ביחידה לטיפול נמרץ, הועברה ג'ורדן עם קיבוע חיצוני (לייצוב השברים באגן), למחלקת פלסטיקה, שם עברה מספר השתלות עור וניתוחים לשחזור רגליה. בתום חודשיים במחלקה, היא חזרה לארה"ב שם אושפזה בבית חולים שיקומי ובהמשך עברה שיקום בקהילה, פיזיותרפיה וניתוחים אלקטיבים.
ג'ורדן ניחנה ביכולת יצירתית והשתמשה בה לאורך הדרך, כדי להתמודד עם הטראומה. במהלך האשפוז, היא החלה לכתוב והיא ממשיכה בכך גם היום. מחברותיה מקשטות את המדפים בביתה ולעיתים היא משתעשעת ברעיון להפוך אותם לספר שיתאר את החוויה של 'חיים מצולקים'. ג'ורדן מספרת: "כתיבה היא מה שאני עושה בשביל עצמי, זוהי דרך לאסוף את המחשבות ש'שוחות' לי בראש לפני שהן טובעות לתוך 'מוח הטראומה שלי', אם אני לא כותבת אותן, המחשבות האלו נעלמות".
בתום 6 שנים של ניתוחים ושיקום, ג'ורדן הרגישה צורך להרחיב את היצירה שלה. יחד עם חברתה, פביאן אטאל, אחות במקצועה שאף טיפלה בג'ורדן, היא צבעה את רגליה והצמידה אותן לנייר ציור. היא מספרת: "הרגשתי צורך לבטא את הרגשות שלי כלפי רגליי באופן אומנותי, כדי שאחרים יראו מה שאני רואה. לאורך השנים אחיות פלסטיקה שאלו אותי למה אינני עושה עוד ניתוח פלסטי והסתכלו עלי ברחמים בכל פעם שראו אותי בחצאית קצרה. צוות מטפל, יותר מכולם, צריך להכיר בפוטנציאל של התבטאות כזו לפגיעה בדימוי העצמי ודימוי הגוף של מטופלים שסובלים מכוויות ואילו אני הרגשתי שהנטייה הטבעית שלהם היא להיגעל ממה שהם רואים. אני דווקא איני רואה כך את רגליי: אני אוהבת אותן מאוד ומוצאת אותן מאוד יפות או לכל היותר מסקרנות. אני תמיד מוצאת בהן צורות ומרקמים חדשים אשר מגלים לי דימויים חדשים שלא ראיתי קודם והם מסתוריים עבורי כמו בשביל כל אחד אחר, אך אני לא מפחדת להתבונן, לבדוק ולחוש אותן. אני מרגישה אסירת תודה שאני יכולה להציג אותן לעולם, אפילו אם זה אומר שלעיתים אני צריכה להתמודד עם הסטנדרטים של אנשים אחרים ליופי."
כשג'ורדן מספרת על היצירה שלה, אותה היא מכנה 'LEG ART', היא מדגישה את העובדה שכאשר רואים את היצירה ללא הקשר אי אפשר לדעת מה מקורה: "זוהי יצירה אבסטרקטית. למשל, להדפס הזה אני קוראת 'הריקוד'. רואה את הקווים הכתומים?" היא שואלת, "הם הורידים שבולטים בצלקת, בכוונה צבענו אותם בצבע אחר לגמרי מכל היתר. בהדפס הזה אני רואה ריקוד שבטי. אך אפשר לראות בו כל דבר אחר, בלי הקונטקסט, הדמיון משוטט ורואה מה שחפץ." ג'ורדן מתארת שכאשר היא מספרת לאנשים איך נוצרו הדפסי ה-LEG ART, היא חווה תגובות מופתעות. חשיפה כזו מאתגרת את החשיבה אודות עור, צלקות ויופי ובעיניה זוהי העבודה החשובה ביותר שכמטופלת כוויות היא יכולה לעשות.
