מאז שנולדתי אמא שלי עובדת כאחות ט"נ כללי והאמת שאני יושב וחושב על מה לכתוב לכם מתוך מכלול החוויות שעברתי מאז היותי ילד ועד עכשיו כשאני כבר מתבגר ובוחר את הדרך שלי בעולם…
אמא והעבודה שלה השפיעו עליי המון עד לנקודת הזמן הזו. אני מרגיש שבכל שלב בחיים העבודה של אימא היתה ברקע, אם זה היה כשהיינו נוסעים לטיול בשבת בבוקר לחרמון או לקטיף תותים ולא הבנתי למה כשאנחנו באים לאסוף את אימא מהעבודה אני רואה מחלון האוטו מלא אמבולנסים בחנייה, או כשנכנסנו למחלקה עצמה, רק להצצה קטנה, לא הבנתי מה כל הצפצופים והאנשים ששוכבים שם על המיטות. בתור ילד קטן זה היה מוזר לי ואני עוד זוכר את המחשבה שעברה לי בראש – למה הם לא קמים והולכים הביתה? ומה כל הצינורות האלה מסביבם?
להיות "הבן של" זה גם אומר שבכל פעם שהיא חזרה הביתה אחרי משמרת לילה או בסוף משמרת בוקר זה לרצות לקפוץ עליה משמחה למרות שאימא תמיד היתה אומרת: לא לחבק אותי! תן לי לזרוק את המדים לכביסה. ואני עומד שם מבלי להבין למה כל כך דחוף לה שלא אגע במדים? היא כן נוגעת לי בבגדים שלי… זה להיות ילד קטן ולראות כתמים של דם על המדים של אמא ולחשוב שאולי קרה לה משהו בעבודה למרות שהסבירו לי שלא קרה לאימא כלום והיא בסך הכל הצילה חיים בעבודה… או בכלל סתם לא להבין מה אמא בכלל עושה בעבודה כל השעות האלה שהיא שם?
ככל שהתבגרתי הבנתי דברים שכילד היו לי לא ברורים והיום, במיוחד בזכותה, בזכות אימא שלי, התחלתי אפילו להתעניין בלימודי רפואה. החלטתי להתחיל מאיפשהו והיום אני מתנדב במד"א כבר שנה שלמה בלי שום כוונה לעצור אלא רק להמשיך😍
ואיך היא בתור אמא? מ-ד-ה-י-מ-ה! למרות האתגרים והעבודה המתישה היא עדיין מצליחה לחזור אחרי כל משמרת עם כוח, לבשל, לאהוב אותנו ולהיות נוכחת ולא הייתה חסרה אף פעם עבורי והיא האמא הכי טובה שהייתי יכול לבקש!
קשה להסביר במילים תחושות של עשור וחצי אבל חשוב לי לשתף אותכם בניסיו האישי שלי. ניסיתי לספר לכם גם על החוויה וגם לתאר איך זה להיות בן של, ועוד הכי צעיר ומה זה היה לגדול עם אימא שהיא אחות טיפול נמרץ.
לירן, הבן של
