מאת: שירלי ביצ'צ'ו

ביה"ח: שיבא

מחלקה: טיפול נמרץ קורונה

*מיומנה של אחות בתקופת הקורונה*

עכשיו שהכל הרבה יותר רגוע וחזרנו לסוג שגרה. משתפת אתכם בתחושות שליוו אותי בשיא המגיפה כשעבדתי ביחידה לטיפול נמרץ קורונה. הדברים נכתבו כשעוד לא היה ברור לאן כל זה הולך וביטאו את רגשותי והאתגרים שחוייתי באותם ימים, ימים שאותם לא אשכח.

“ברגע שהתחילה התפרצות הקורונה ובמרכז הרפואי ע”ש שיבא נערכו להקמת טיפול נמרץ קורונה יש מאין ,לא היה לי ספק שאקח חלק במערכה הזאת. כאחות טיפול נמרץ ידעתי שיש לי את היכולת המקצועית לתרום ולעזור.

במשמרת הראשונה שלי טיפלנו ב- 2 מטופלים בלבד, מצאתי את עצמי בחדר בקרה יחד עם הרופאים מייעצת להם מניסיוני בטיפול במטופלים מורכבים, אלו היו רופאים עם ניסיון מועט בטיפול בחולים מהסוג הזה. עטפה אותי תחושת שליחות ומוטיבציה רבה. יחד עם זאת, ככל שנחשפתי יותר לחדשות ושמעתי את התחזיות הקודרות על ממדי ההתפרצות הצפויה, עלו בי חששות ופחד לגבי ההמשך, איך נוכל לטפל בכל כך הרבה חולים בתנאים כאלה ? אנחנו האחיות הן אלה הנמצאות בפנים ומנסות לתקשר דרך מכשיר קשר עם צוות הרופאים שבחוץ. מה יהיה כשיהיו עשרות מטופלים? איך תתבצע התקשורת? איך נתמודד עם המטופלים הקשים שמדרדרים במהירות? האם גם אנחנו כמו במדינות אחרות נצטרך לקבל החלטות אתיות את מי להנשים ואת מי לא? חששתי לראות הרבה נפטרים ואיך זה ישפיע עלי. כל החששות האלה התפוגגו ככל שעבר הזמן, העבודה התייעלה, כמות החולים עלתה בהדרגה מתונה ומספר אנשי הצוות גדל. תחושת השליטה במצב הרגיעה אותי והרגשתי שנוכל לטפל בצורה בטיחותית במטופלים.

לא פשוט להתרגל למיגון, עבודה מספר שעות בתוך מתחם הבידוד, עם מיגון מלא של חליפה, ערדליים, כפפות כפולות, מסיכה ומגן פנים. לא תמיד קל לנשום בהם בייחוד בזמן בפעילות נמרצת, בהתחלה הרגשתי כאבי ראש, הצטברות אדים על מגן הפנים ולעיתים אף קשה לראות, התקשורת קשה, לא שומעים טוב אחד את השני וצריך להתקרב כדי לדבר. גם התקשורת עם הרופאים היושבים בחוץ מאתגרת, כל הצוותים מתקשרים באמצעות מספר מועט של מכשירי קשר ולעיתים צריך להמתין שמכשיר הקשר יתפנה.

החולים קשים מאוד, אנחנו מנסים ככל האפשר לטפל בהם בצורה הכי טובה, אבל כשמנסים להוריד להם באחוז החמצן, הם לא מחזיקים מעמד ושוב צריך לחזור אחורה. כל שיפור, הפחתה במינון האמינים, הפחתה במדדי ההנשמה ,מביאים לתקווה ואופטימיות אבל לפעמים כשאני חוזרת לעבודה אחרי יממה אני רואה שאותו מטופל חזר כמה צעדים אחורה ושוב צריכים להוסיף לו תרופות לשמירת לחץ הדם ולהעלות את התמיכה הנשימתית. זו תחושה מייאשת, מתסכלת ומעציבה. אני רוצה לראות שבב של שיפור אבל לא רואה את זה, הזמן עובר ואני רואה מטופלים ללא הטבה במצבם, אחרים נפטרים וגם חלק בתוכי דועך ומאבד תקווה שמישהו ייצא מהמצב הזה חי ומתפקד. חלק מהחולים הקשים לא מאוד מבוגר, ישנם צעירים. קשה לתאר את התחושה כשמטופל מועבר למחלקה פנימית אחרי שהשתפר ואז חוזר אלינו במצב הרבה יותר קשה ובסופו של דבר נפטר. כשטיפלתי בחולה צעירה יותר ממני המחוברת למכשיר אקמו, אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שהיא לא תצא מזה וייחלתי לכל שיפור קטן שימלא אותי בתקווה. תקווה שתיתן לי כוחות להמשיך ולטפל באופטימיות.

מטרידה אותי המחשבה שהמטופלים שלנו הולכים לעולמם לבד, בלי בני משפחתם לידם, בלי לשמוע מעבר למעמקי התרדמה את קולות בני משפחתם ולהרגיש את היד המלטפת והמוכרת המבקשת לחבק ולעודד. לאחד המטופלים במצב קריטי השמענו דרך רובוט הקלטה, כל בני המשפחה בזה אחר זה השאירו לו מסרים מעודדים ומחזקים, בשלב זה היה ניכר כי בני המשפחה מלאי תקווה שהוא יחלים. כמה ימים לאחר מכן, כשמצבו שוב הידרדר, העברנו אותו ליחידה מרוחקת במתחם על מנת לאפשר לבני המשפחה לבוא ולהיפרד ממנו. באותו הלילה הוא נפטר.

כשהמטופלת פתחה עיניים ונראה שאולי היא מקשיבה אני מתארת לעצמי שהיא חושבת על בני משפחתה, איך זה שהיא לבד? איפה היא? מה קרה לה? מה עם בעלה שלא הרגיש טוב ופינו אותו לבית חולים אחר? דיברתי אליה, הרגעתי אותה, הסברתי לה היכן היא נמצאת, אפילו אם קיים סיכוי נמוך שהיא שומעת ומבינה. לי זה היה שווה.

לא חששתי ולו לרגע אחד לעצמי, הרגשתי מוגנת (או שאולי אין את הזמן לחשוש וצריך לשים הכל בצד ולהיות שם עבור המטופלים שצריכים אותנו), חששתי יותר למשפחתי, הכרתי והתחברתי לאנשי צוות אחרים, כולם הביעו תסכול מהמצב וקושי להתמודד, אך לכולם הייתה תחושת שליחות וגאווה לקחת חלק במערכה. לא אשכח את התקופה הזאת בחיי, אני מקווה שבקרוב נוכל לדבר עליה בלשון עבר.

שירלי ביצ’צ’ו

אחות טיפול נמרץ גאה.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן