מאת: ארשיד שיבלי

ביה"ח: מרכז רפואי העמק

מחלקה: טיפול נמרץ כללי

ומני הקורונה 4# : המוות הראשון
שום דבר לא הכין אותי ליום הזה…
שום בית ספר לא לימד אותי להתמודד עם הרגע הזה…
המוות הראשון שלי בקורונה !
הרי ידענו שזה יהיה, הבנו שאין מנוס מזה.
כבר כמה ימים אנחנו צופים בשקיעה. שקיעה שמשתקפת בפנים, במוניטור, ובבדיקות המעבדה.
עד שמגיע הרגע שמישהו עומד מאחוריך ומכריז : שעת המוות ? 10:10, ותמיד אחרי זה יש דממה של כמה רגעים. דממת ההבנה שהכל נגמר. כמה דקות אחרי וכולם מתפזרים, ענייני המחלקה האחרים כרגע גם חשובים. ואתה נשאר שם לבד.
ואתה מתחיל את התהליך. אתה מכיר אותו, עשית אותו כבר כמה פעמים. מישהו מביא לך את השקית השחורה ואתה מבין שעליך הוטלה המלאכה.
בטיפול נמרץ הייתי רגיל לעשות אותו, כשהבכי של המשפחה מתנחל ברקע, מהדהד במסדרונות מחוץ ליחידה ומחלחל מהדלת פנימה אל המחלקה ואל מיטת הנפטר.
ביחידה עוד חיכינו בסבלנות. שהמשפחה תיפרד, שיכנסו עוד פעם לחבק, רואים אותם מטלטלים אותו בתקוה שכל זה לא נכון, ממאנים להיפרד, מסרבים להאמין. מתקשים לעכל, להשלים, להבין.
בקורונה כל זה שונה, בקורונה כל התהליך הוא אחר.
זה מוות שקט, מוות כמעט חרשי. מוות שונה.
משהו חסר.
ורק מהמוניטור יוצאים קולות.
רק צפצופי משאבות העירוי המעצבנים מלווים אותך…
שום התקהלות, אין בכי, אני זעקות…
הדבר היחידי שאתה חש באותם רגעים זה העצב שלך, זה הצער שלך על כך שבמקום שבו אנשים מחלימים, אנשים מבריאים וחייהם ניצלים הוא אותו המקום שבו אחרים מתים. פתאום אתה מודע לזה, אתה והוא לבד. הוא המת ואתה העומד בפניו, האחרון במסדר האנשים שהכיר בכל ימי חייו.
שניכם לבד בחדר. ואיתכם הדממה. המוניטור נכבה, המשאבות מושתקות. ומישהו מאחוריך מקפיד לסגור את הוילונות.
מוות שונה. מוות בבדידות. המשפחה לא יכולה להגיע. ברור לנו ומובן ואנחנו לא שופטים. אלו זמנים שבהם אנחנו לא שואלים, אנחנו לא מתעקשים, אנחנו פשוט מבינים.
אתה שולף צינור אחרי צינור, נקז אחרי נקז, עירוי ועוד עירוי. בעדינות רבה כאילו הוא עוד חי, בזהירות רבה כאילו בכל רגע הוא יזעק מכאב ויגיד די. כל מה שהחדרנו בכדי להציל, מוציאים כי כרגע כל זה לא מועיל.
מוות אכזרי, מוות שונה. התחיל בבידוד ונגמר בבדידות.
כמה קשה מנשוא המוות הזה. לא יהיה מי שיתפלל עליך, לא יהיה מי שירחץ אותך, לא יהיה מי שיפרד ממך.
ואני מגלה שאני האחרון שעושה את כל זה. האחרון שנוגע בגוף הזה, האחרון שמטהר אותו. לא המשפחה, לא הרב או השייח׳ שיתפלל, לא הכומר שיקרא פסוקים מהברית החדשה. לא. אני בזה הרגע הפכתי להיות המשפחה, אני איש הדת, אני האח המטפל ואני איש הטהרה. הראשון שידע על המוות הזה, האחרון שנגע בגוף הזה. תנו לי עוד מקצוע אחד בעולם שבו אתה ממלא כל כך הרבה תפקידים, בו זמנית, ובצורה כל כך קשה וכואבת, ואתה עדיין מחויב לעשות הכל ברגש, בחמלה ובדרך הכי מקצועית.
אבל זה אנחנו. חיינו כצוותים מהולים בעצב הזה, בכאב הזה. נושאים באמתחתנו הגדולה את הצער של המטופלים, של המשפחות ואת צערנו האישי.
אני יוצא החוצה ומחפש מישהו שינחם אותי. משהו שירגיע אותי. מישהו שיגע בי. ולא מוצא.
חוזר שוב לחמ״ל, היכן שיש עוד אנשים, היכן שיש חיים. ומנסה אולי לשכוח ולהתעסק בדברים אחרים.
אתם זוכרים את הפוסט האחרון שלי ? כתבתי שבקורונה כמו בקורונה, שום דבר לא צפוי, שום דבר לא שגרתי. וכאילו היא לא נותנת לי אפילו את הרגעים האלה, להתאבל. להתנצל. להיגאל. מהמחשבה הזאת שלא יכולנו להציל.
שוב הטלפונים מצלצלים, שוב מכשירי הקשר רועשים.
עוד אינטובציה בדרך. תחזור פנימה ארשיד.
אין רגע דל, אין זמן למנוחה.
מישהו אמר פעם שמה שקורה בשוויץ ב 10 שנים, קורה בישראל ביום אחד.
נדמה לי שמה שקורה בקורונה ביום אחד, לא קורה אפילו בטיפול נמרץ ב 10 שנים.
הדינמיות והאינטנסיביות היא משהו שלא כתבו עליו בספרי הרפואה הרבים.
אני רץ פנימה ורק חושב על דבר אחד, רק שלא יהיו שני מקרים ביום אחד. לחשוב איך אנחנו יכולים להציל עוד נפש, ולקבור את הצער בצד.
בערב אני מדבר עם האחראית של פנימית קורונה, גלית דניאל המקסימה, ומסבירה לי כמה חשוב התהליך הזה, שאנחנו עושים עם המת את החסד האחרון, שהיא תמיד גם מלל מוסיפה, מתנצלת אם פגענו, אומרת לו לשחרר לעולם טוב יותר ונוגעת ביד הקרה ומלטפת אותה בתוך העטיפה.
היום קיבלתי שיעור נוסף, אחד מיני רבים מאז כניסתי למחלקת הקורונה. שיעור במוות ובחיים. שיעור של כמה חשוב שאנחנו הם האחרונים. וכמה חשוב שנשתדל לעשות את זה באופן הנכון ובכבוד הראוי, עבור אדם שהיד האחרונה שנגעה בו היא ידינו המלטפת.
היד שמבריאה אנשים,
ומוציאה מתוך הרחם חיים.
היד שמלטפת ראשי ילדים,
מרגיעה ידי כואבים,
ומחבקת את הבודדים,
היא אותה היד שהיום נפרדת ממתים.
זהו הסיעוד רבותי :
יד אחת. כל כך הרבה תפקידים.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן