מאמר מערכת
בישראל, כמו ברחבי העולם, עובדי בריאות בכלל, והעובדים בתחום הסיעוד, בפרט, חשופים לסיכון מוגבר לפגיעות שלד ושריר. מדובר בעיקר בפגיעות גב, כתפיים או צוואר, המתרחשות כתוצאה מאופי העבודה המאומצת, הכוללת מטלות רבות של העברה וניוד מטופלים– Patient handling. פעולות אלו, החוזרות על עצמן מדי יום במשך שנים, פוגעות בבריאותם של העובדים, באיכות ונוחות העבודה ומובילות לאובדן ימי עבודה.
על מנת להתמודד עם חשיפה לסיכונים אלה, המוסד לבטיחות ולגיהות פיתח למען ציבור עובדי הסיעוד בשנת 2017 קווים מנחים לכללי עבודה נכונה ובטוחה, המבוסס על התקן הישראלי 12296 – "ארגונומיה: שינוע והזזה ידנית של אנשים במגזר שירותי הבריאות" וכן על "מדיניות ללא הרמה ידנית", הרווחת בארה"ב, באוסטרליה ובאירופה, ועל הנחיות הקיימות במדינות אלו. כללים אלה נכתבו מתוך תקווה כי הם יאומצו במקומות העבודה, ויובילו למניעת תאונות עבודה ומחלות שקשורות לתעסוקה. בין המטרות היו גם שיפור איכות הטיפול ושמירת בטיחותם, כבודם ופרטיותם של מטופלים תלותיים, תוך הקניית ידע למטפלים וקידום תהליכים, כחלק מהעצמת עובדים ומניעת שחיקה.
פגיעות שלד ושריר וגורמי סיכון ארגונומיים בקרב עובדי סיעוד
מרבית הפגיעות של שלד ושריר מתרחשות בעקבות חשיפה מצטברת לגורם סיכון במהלך ביצוע מטלות היום-יום, ולרוב אין מדובר בתאונה פתאומית או לא צפויה. העובד.ת יכולים שלא להרגיש כאב אפילו שעות מספר לאחר התרחשות הפציעה. שכיחות פציעות הגב בקרב מטפלים במהלך העברת מטופלים היא מהגבוהות ביותר, ומהווה 89% מסך הפגיעות המדווחות. במהלך המעברים, המטפלים חשופים לעומסים ביו-מכניים רבים ולעבודה במנחי גוף בלתי ניטרליים וקיצוניים. מחקרים מצביעים על התערבות ארגונומית, הכוללת "מדיניות ללא הרמה ידנית" – כזו שעשויה להוביל לשיעור נמוך יותר של פגיעות.
שיעור הפגיעות בשריר ובשלד בצוות הסיעודי הוא מן הגבוהים מהמקצועות המדווחים, אף יותר מעובדי בניין או עובדי ייצור. פגיעות גב אצל צוות הסיעוד נמצאו גורם עיקרי לעזיבת המקצוע. כך למשל במחקר בריטי 12% מהאחיות שעזבו את המקצוע דיווחו על כאבי גב כגורם עיקרי או גורם תורם לעזיבתם את העבודה.
מחקרים מצביעים באופן מובהק על כך ששימוש במנוף לניוד מטופלים עשוי להוביל לשיעור נמוך יותר של פגיעות. למרות זאת, המנופים אינם בשימוש שגרתי גם אם הם זמינים. בתוצאות המחקר נמצא קשר מובהק בין ההדרכה לבין השימוש במנוף. נמצאה הפחתה מובהקת בעוצמת הכאבים בגב תחתון לאחר ההתערבות. הגורמים המעכבים לשימוש במנוף היו חששות מתקלות, חסר במנשאים, תחושה של חוסר זמן (שימוש במנוף לוקח יותר זמן) והיעדר תמיכה של הממונים.
שכיחות פגיעות שלד ושריר בקרב עובדי סיעוד:
הסיכון המוגבר לפגיעות שלד ושריר. פגיעות שלד ושריר בקרב הצוות המטפל, המתרחשות בעבודה כתוצאה מהעברה וניוד של מטופלים סיעודיים, מוביל לסימפטומים של אי-נוחות וכאבים לאורך שנים, באובדן ימי עבודה או בפגיעה בנוחות ובאיכות עבודתם של עובדים הממשיכים לעבוד על אף הפגיעה. פגיעות אלה, ובעיקר תסמונת כאבי גב תחתון, כאבי צוואר וכתפיים, גורמות לתחלואה גבוהה ולהיעדרויות רבות והפסדים כספיים ניכרים, הן ברמת הפרט והן ברמת המשק הלאומי.
היקף העבודה והמאפיינים הדמוגרפיים של עובדי הסיעוד תורמים אף הם להחרפת הסיכון. אוכלוסיית האחיות בארץ היא אוכלוסייה מתבגרת. רמת התפוסה הגבוהה במחלקות, מגבלות התקציב ותקינת כוח האדם המצומצמת משפיעות אף הן על עומס העבודה. גם אוכלוסיית המאושפזים משתנה: הם מבוגרים יותר, חולים יותר וכבדים יותר מאשר בעבר. שילוב גורמים אלה מביא לחשיפה מוגברת לסיכון לפגיעות שריר ושלד בעבודת הצוות. הניסיון מהספרות ומהשטח מראה כי תכנית ארגונומית יכולה להשפיע באופן משמעותי על הפחתת הסיכון כתוצאה מהרמה וניוד ידניים, ולשפר את איכות הטיפול.
השפעתן של מטלות גופניות על מערכת השלד-שריר:
הפרעות במערכת השלד-שריר מתרחשות כתוצאה מחשיפה לגורמי סיכון בעבודה וכוללות:
א. נקעים ופציעות של גידים, רצועות או שרירים (תסמונת גידי האגודל, תסמונת גידי המרפק, תסמונת גידי הכתף).
ב. פגיעות ניווניות או מפרקיות (כתף קפואה, דלקת בפרקים).
ג. הפרעות דיסקליות: בלטים ופריצות דיסק בצוואר או בגב.
ד. פציעות עצביות (תסמונת התעלה הקרפלית).
ה. הפרעות שריריות או בכלי דם (תסמונות כתוצאה מוויברציות בידיים ובאצבעות).
פגיעות אלו עלולות להתפתח בשני אופנים: האחד – בהתפתחות הדרגתית והחמרה עם הזמן (נזק מצטבר), והשני – כתוצאה מאירוע בודד (כגון הרמת מטופל במשקל כבד). בזמן הפעילות של העברת המטופל, עמוד השדרה של המטפל, במיוחד באזור המותני, נתון לעומס ביו-מכני רב (דחיסה וכוחות גזירה על הדיסקים הבין-חולייתיים). מנח גוף קיצוני, א-סימטרי או מאולץ עקב הגבלה במרחב, שימוש בציוד או לחילופין, מספר מטפלים המניידים את המטופל, עלול לגרום לסיכון מופחת לפגיעה. יש לשאוף להפחתה בעומס על מבנה עמוד השדרה באמצעות סידור נאות של סביבת העבודה והרגלי עבודה מתאימים.
מודל הטמעת התוכנית הארגונומית: זיהוי, הערכה ובקרה
במטרה לשפר את בטיחות המטפלים ואת איכות הטיפול, מומלץ להטמיע במחלקה תכנית ארגונומית בהתאם ל"מודל הזה"ב": זיהוי, הערכה, בקרה.
ייעודה של תכנית זו הוא להשפיע על גורמי הסיכון הארגונומיים בכל השלבים, החל משלב המניעה של גורמי הסיכון ועד להפחתה או למזעור של החשיפה לגורמי סיכון קיימים.
התכנית הארגונומית כוללת כמה שלבים:
שלב ראשון – זיהוי כל מטלה שיכולה להוות סיכון לבריאות ולבטיחות הצוות.
שלב שני – הערכת הסיכון המקושר למטלה.
שלב שלישי – נקיטת אמצעי בקרה לביטול הסיכון או להפחתתו
מודל לניהול סיכונים:
שלב ראשון: זיהוי גורמי סיכון – Hazard Identification – זיהוי המטלות שעלולות לגרום לפגיעה או לנזק ובהתאם לכך ביצוע איתור ותיעוד של גורמי סיכון הקיימים בתהליך
שלב שני: הערכת הסיכונים – Risk Assessment – תהליך ניתוח הסיכונים כולל
איסוף נתונים ומשתנים לגבי גורמי הסיכון לפציעה והקשרים ביניהם. יש לקבוע
כלי לאיסוף נתונים להערכת הסיכונים וגורמי הסיכון לפי מטלות על פי: חומרת החשיפה ותדירות המטלה, מספר העובדים שבסיכון, עומס פיזי מוגבר במטלה ידנית, שינויים קיימים או צפויים בסביבה או בציוד, שיכולים להשפיע על ההעברה.
להלן מודל מקובל, המציע תהליך מובנה ושיטתי להערכת סיכונים, במטרה לתעדף את הטיפול בהם. המודל מבוסס על סיווג מידת החשיפה לפי צבעי הרמזור:
רמת חשיפה קבילה מסומנת בירוק
רמת חשיפה לא מומלצת מסומנת בצהוב
רמת חשיפה בלתי קבילה מסומנת באדום
שלב שלישי: אמצעי בקרה והפחתת הסיכונים – Risk Control – בחירה והפעלה של אמצעי הבקרה. מומלץ לפעול בגישה כוללת על בסיס תוצאות ההערכה. סיווג דרכים לבקרת גורמי הסיכון במעבר וניוד ידני של מטופלים:
א. אמצעי בקרה התנהגותיים ואישיים: הפחתת גורמי הסיכון באמצעות ארגון העבודה וההתנהלות, כגון בקרה על כמות אנשי הצוות, צורת המעברים, מיומנות, שימוש באביזרי עזר ועוד.
ב. אמצעי בקרה הנדסיים: תכנון מחדש של הסביבה או הציוד, התאמה והחלפה או סידור של סביבת העבודה, הציוד ואביזרי העזר.
ג. אמצעי בקרה אדמיניסטרטיביים: שינוי נהלים ומדיניות ארגונית באמצעות תכנית הכשרה,
הכוללת מתן אינפורמציה, אימון והדרכה. כמו גם פיתוח מדיניות ונוהלי עבודה, והנחלתם.
ציוד ואביזרי עזר לניוד והעברת מטופלים
חלק בסיסי ומהותי בתכנית הארגונומית הוא השימוש באביזרי עזר וציוד מתאימים לצורך העברות וניוד של מטופלים תלותיים. על צוות הארגונומיה לדאוג לקיום תהליך ברור של הערכת הצרכים התפקודיים במחלקות ולאספקת ציוד בהתאם לכך. שני תפקידים אלו חיוניים לתכנית הארגונומיה ולבטיחותם ולבריאותם של אנשי הצוות והמטופלים כאחד.
מומלץ להשתמש בציוד ובאביזרים מתאימים ובטוחים, כדי להפחית עומסים ביו-מכניים על המטפלים. במחלקות סיעודיות רבות אמצעי עזר קיימים אינם מנוצלים במידה הנכונה.
על צוות הארגונומיה לבחון את הסיבות האפשריות לאי-ניצול של ציוד קיים, כגון חוסר ידע או חוסר ניסיון בשימוש, חשש מתגובת המטופל, חוסר בציוד או באבזרים (מנשאים, סוללות למנוף), או תפיסה שלפיה השימוש בציוד ובאביזרי העזר עלול לעכב את המעבר. יש לבחון את הנהלים ואת הרגלי העבודה במחלקה, על מנת לאתר פתרונות הולמים. יש לבחור את הציוד המתאים לסוג המעבר, לתנאי המקום ולתנאי המטלה.
דוגמא לאגוריתם קבלת החלטות בקביעת צורת העברת מטופל:
דוגמאות של פריטי ציוד ארגונומי:
דוגמאות לניידות פאסיבית של מטופלים:
נהלים ותקנים
1. "מדיניות ללא הרמה ידנית" תומכת במזעור פעולות ההרמה ואף בהפסקתן בקרב עובדי הסיעוד במטרה להפחית פגיעות תעסוקתיות בשלד ובשרירים.
ארגונומיה היא מדע העוסק בהבנה ובשיפור של האינטראקציות התפקודיות בין האדם לסביבתו. התקן הבינלאומי בנושא שינוע והזזה ידניים של מטופלים במגזר שירותי הבריאות אומץ בישראל בשנת 2015. תקן זה מספק הנחיות להערכת הבעיות והסיכונים הקשורים לשינוע והזזה ידניים של מטופלים ולזיהוי ויישום של אסטרטגיות ופתרונות ארגונומיים. התאמה זו תביא לעבודה יעילה, נוחה ובטוחה. התקן מפורט ומקיף, אך אינו מחייב. המלצות התקן חלות בעיקר על העברת אנשים במהלך מתן שירותי בריאות במבנים ובסביבות ייעודיים, או במבנים ובסביבות שהותאמו לכך.
- נוהל משרד הבריאות 2.3.14- ניהול הטיפול הסיעודי, שמטרתו היא להנחות את הצוות המטפל לשימור יכולת התנועה והניידות של מטופל סיעודי במהלך האשפוז. על פי נוהל זה, ההוראה להתערבות היא בסמכות האחות האחראית במחלקה, בשיתוף עם פיזיותרפיסט או מרפא בעיסוק. הנהלת בית החולים אחראית לציוד המתאים למטופלים לצורכי ישיבה וניידות. הנוהל מתייחס להתערבות הסיעודית במעברים, כמו הורדת החולה מהמיטה, הושבה נכונה, שימור תנועתיות והולכה, כולל מספר המטפלים הנדרש ושימוש באביזרי עזר.
- נוהל הפעלת ציוד תומך למטופל עוסק בציוד הנדרש עבור המטופל הסיעודי, כדי לאפשר מיצוי מקסימלי של תפקודו היום-יומי ושיפור איכות חייו ורווחתו. על פי נוהל זה, הנהלת בית החולים אחראית לרכישת ציוד תומך לפי המלצת אנשי המקצוע הרלבנטיים, ובהתאם לדרישות משרד הבריאות.
- .מנוף לחולים סיעודיים. ע"פ פקודת הבטיחות בעבודה, תש"ל 1970, מנוף קרוי "מכונת הרמה". יש לבצע בדיקה בכל 14 חודשים. לפיכך מומלץ לבצע בדיקות תקופתיות על ידי עובד תחזוקה למניעת כשל אפשרי במכונה ובאביזרי ההרמה. יש לצרף למכונה הוראות הפעלה, אחזקה ובטיחות, תקנות בטיחות בעבודה, התשס"א 2001, ולבצע הדרכות על ידי "בעל מקצוע מתאים" בעל יכולת הדרכה לעובדים וידע ובקיאות ישימים בנושא.
