קוראים לי אולסיה, אני אחות, חליתי בקורונה וזה הסיפור שלי:

וינסטון צ’רצ’יל, ראש ממשלת בריטניה האגדי, מי שהוביל את ארצו למאבק הקשה העקוב מדם, שבסופו ניצחון הירואי על גרמניה הנאצית, אחראי למשפט: “עכשיו זה לא הסוף. זה אפילו לא תחילת הסוף. ייתכן שזהו סוף ההתחלה“.

המלחמה נגד הקורונה רחוקה מלהסתיים, ובכל הקשור לנגיף עדיין רב הנסתר על הגלוי אולם לי כבר יש את סיפור הקורונה שלי. קוראים לי אולסיה, אני אחות, חליתי בקורונה וזה הסיפור שלי:

בחודש אפריל השנה התחלתי להשתעל. לא היה לי חום, לא היו שלשולים וצמרמורות וכאבי שרירים וגם לא הרגשתי מיחושים בלב. כמות התסמינים שנקשרו לנגיף הזה אדירה ולי היו בהתחלה מעט מהם. ד”ר י’ שעובד איתי במחלקה נחשף לחולה מאומת ובבדיקה נמצא חיובי לקורונה. מאז החל במחלקה מחול שדים של פחדים, חששות, שמועות, ספקות. כולם רצו לבצע בדיקה לקורונה, לדעת האם הם גם חולים? הרי כולנו עבדנו יחד כתף לכתף עם החולים ולמרות המסכות – אולי נדבקנו?

אני דווקא הייתי אופטימית. לא האמנתי שלי זה יקרה, אבל השיעול הזה לא הניח לי והתחיל להעלות אצלי חשש. ביום השלישי מהתחלת השיעול הרגשתי גם חולשה כללית והבנתי שאני חייבת להיבדק.

07:10 בבוקר אני מוסרת את המטופלים למשמרת בוקר, מקבלת מספר בדיקה מיחידת הזיהומים והולכת לבדיקה. עד היום אני לא מבינה איך כשכבר הלכתי להיבדק וכשאני כבר עם תסמינים, עדיין לא האמנתי שהבדיקה שלי תצא חיובית. כל זה נכון עד לרגע בו יצאתי מחדר הבדיקות. האחות שהרגע שבדקה אותי בישרה לי שישלחו לי הודעה כשיהיו תוצאות. נסעתי הביתה, התקלחתי והלכתי לישון. מהרגע שהתעוררתי ועד שהגיעה התשובה לא יכולתי להירגע. השיעול לא הניח לי. שיעול טורדני ויבש עד כדי מחנק שרק הוסיף לתחושת הלחץ שהיתה ממילא. שום דבר לא מכין אותך לזה. התחושה היא כאילו את לבד בעולם והתוצאה היא חזות הכל. היא זו שתקבע את עתידך הקרוב ואולי גם הרחוק. התקשרתי שוב ושוב למעבדה, למחלקה שיבדקו עבורי במחשב ולמי לא.

בשעה 21:50 הרופא התורן ענה לי לטלפון במחלקה. מסרתי לו את תעודת הזהות שלי ושמעתי אותו אומר: “אולסיה אני מצטער. את חיובית“. 5 מילים. משמעות אדירה. לא ידעתי מה לעשות. אמרתי “תודה” וניתקתי את השיחה. תוך מספר דקות התחיל מבול של טלפונים והודעות – אחות אחראית, הסגנית, אחים ואחיות מהמחלקה, מנהל המחלקה, וכולם רוצים לדעת איך את מרגישה? ואיזה תסמינים יש לך? ואני עונה ועדיין לא קולטת שמדובר בי ושאני חולה. אני! חולה בקורונה!

23:00 בלילה ואיתי על הקו רופאת המשפחה שלי. מוסרת לי את הנייד האישי שלה ומודיעה לי שהיא זמינה עבורי 24 שעות ביממה. באותו לילה לא הצלחתי להרדם. השיחות, המחשבות, להודיע לכולם, להתארגן בחדר שלי. אחרי הכל לא יצאתי ממנו ממנו בשלושת השבועות הבאים מלבד לשירותים ומקלחת. לפנות בוקר נרדמתי.

08:10 בבוקר ואני שומעת לראשונה את הטלפון מצלצל. מציצה במסך ורואה 12 שיחות שלא נענו. אחות קופ”ח מציעה לי להתבודד במלונית עם חיוביים נוספים ואני מסרבת. מעדיפה להיות בבית, בחדר, במקום המוכר שלי. ביום השלישי לבידוד איבדתי בפתאומיות את חוש הטעם – תסמין שהתברר בהמשך כמאפיין חלק מחולי הקורונה. ביום החמישי השיעול התגבר. הרגשתי שהגרון שלי נסגר והאויר לא יכול לעבור פנימה. תחושת המחנק הבהילה אותי. פתאום המושג “רעב לאויר” אותו למדתי בבית הספר בהקשר של חולים – פתאום הוא תקף כלפיי! התקשרתי לאבא שלי שהוא רופא. הוא אמר לי לגשת למיון מייד. הזמנתי אמבולנס והגעתי למיון לחולי קורונה. בדרך הפרמדיק הצמיד לי משקפי חמצן לפנים וראיתי את הסטורציה במוניטור – 87%. החרדה חלחלה וחשבתי לעצמי- טובוס? אני אעמוד בזה? איך זה שזו הסטורציה שלי? זה באמת קורה לי?!! אני האחות פה! זה לא אמור לקרות לי…

18:00 בערב. צילום חזה לא הראה החמרה משמעותית. סביב השעה 22:00 התחלתי להשתפר אחרי אינהלציות ועם חמצן. למרות שבאמצע הלילה הודיע לי הרופא על הכוונה לשחרר אותי, ביקשתי להישאר עוד קצת במיון. פחדתי לחזור הביתה ולחוות שוב את אותה תחושה. בסופו של דבר חזרתי באמבולנס לבית באמצע הלילה.

הימים הבאים עברו בחולשה כללית אך בלי אירועים מיוחדים. אחרי 3 מטושים שליליים כאשר הודיעו לי שהחלמתי מקורונה  ביקשתי רק דבר אחד – לצאת החוצה! כל כך התגעגעתי לעולם שבחוץ. לטייל, לשוטט, לבהות בשמיים ובעצים ובאנשים.

היום, בתום המערכה הראשונה ובעיצומה של השניה, אני מהמחמירים. מתמגנת בכל מקום ושומרת מרחק. חשוב לי להפגין דוגמא אישית ומחוייבות לקולגות שלי ולמטופלים. המחשבה להידבק שוב מפחידה אותי. אני מפחדת לחלות הרבה יותר מאחרים כי אני כבר יודעת מהן ההשלכות.

לסיכום חברים, שום דבר לא הכין אותי ליום הזה ואין באמת הכנה שיכולה היתה ללמד אותי כיצד להתמודד עם הרגע הזה, הרגע בו קיבלתי את הבשורה שאני חולת קורונה. הייתי מורגלת ורגילה להיות בצד השני; הצד הבריא, החזק, המטפל, החומל. ביום בו החלפתי צד והפכתי להיות החולה חיפשתי אני בעצמי מישהו שירגיע אותי, שינחם, שיגע, שיסביר. המישהו הזה התגלה לי בבית שהגדרתי תמיד כבית השני שלי- המחלקה. “המשפחה השניה” הפכה להיות הראשונה והקולגות שלי הם שהתגלו במלוא הדרם. הם תמכו ועודדו בלי סוף ועל אף הבידוד, לא הרגשתי בודדה. היוצרות שהתהפכו לימדו אותי לקח שלא אשכח כל החיים והוא מעודד אותי לייעץ לכל מי מאיתנו שיתקל אי פעם בסיטואציה דומה – תשתמשו במערכת התמיכה הקרובה והמיידית של האחים והאחיות מסביבכם. יחד אנחנו מעגל תמיכה ענקי שיכול לסייע בכל דבר. שלכם, אולסיה.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן