חווית מטופל– זיכרונות 22 שנה לאחר תאונה קשה ואשפוז בטיפול נמרץ
ראיינה וכתבה : נעמי פרקש פינק RN, MSN,MHA
רן (שם בדוי), נפצע בתאונה חזיתית קשה באפריקה בשנת 1995, בעת מסע מחקרי. הוא נהג כשבתו לצדו במכונית. לאחר שעות רבות של העברה מאתר התאונה לבי"ח מקומי והטסה ארצה, הגיע רן לבי"ח מרכזי בארץ במצב של GCS – 3, פציעה קשה בפניו, ביד, בברך ופציעה בעין (שכמעט גרמה לאובדנה), קונטוזיה ריאתית דו צדדית קשה ותפליט ריאתי דו צדדי.
רן עבר 26 ימי אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ (ט.נ.), עבר ניתוחים לקיבוע לסתות, לתיקון ריסוק בגפיים וניתוחים חוזרים בעין. הוא היה מורדם ומונשם ועם נקזים לבית חזה עקב התפתחות תפליט ריאתי.
לאחר שחרורו מביה"ח עבר תהליך שיקום של 9 שנים (!), ניתוחים רבים בפנים ובגפיים לשיפור חזות, תפקוד ואיכות חיים.
היום הוא בשנות הששים לחייו, עם נכות של 78%, משוקם להפליא, בעל משפחה ענפה ומאושרת (שתמכה בו לאורך כל הדרך), אוהב טיולים רגליים בארץ ובחו"ל ומקדיש חלק גדול מחייו למחקר ופרסום מאמרים בנושא חרקים בארץ ובחו"ל. פגשתי את רן לאחרונה, 22 שנה לאחר הפציעה והוא נאות לשתף אותי ואת הקוראים בחוויותיו כמטופל בטיפול נמרץ. השיחה הייתה מרגשת עבורו, גם ממרחק הזמן, אבל גם עבורי כאחות, עם ניסיון רב בטיפול נמרץ. כל משפט בדבריו משמעותי ונושא מטען רב ומסרים עבורנו הצוות המטפל. (הזכרונות תוארו באופן חופשי אמנם, אך הם מוצגים כשאלות ותשובות לצורך הדגשת המוטיבים המרכזיים).
מה הזיכרון הראשון מט.נ.?
"ראיתי זבובים בעיניים. זכרתי פיצוץ. השאלה שעברה במוחי הייתה:'האם ירו בנו?'.לא זכרתי מה היה. לא זכרתי את בתי"("כנראה מרוב פחד שנהרגה, היא נעלמה לי מהתמונה").
מהם הזיכרונות החזקים ביותר מט.נ.?
"לא זוכר כאבים, אבל זוכר היטב את אי הנוחות של להיות באותה תנוחה וקשור למכשירים".
"תחושת חוסר האונים היא החזקה ביותר. אתה רק רוצה רוך ותחושת הגנה".
"כך למשל, ביקורי רופאים מייעצים ליד המיטה מאד השפיעו עלי. למשל, רופא מסוים ממחלקה אורתופדית דיבר בקול רועם שהפחיד אותי. לעומתו, רופא ממחלקת פה ולסת הניח יד בעדינות, שאל לשלומי והרגיע. כשהגיע זמני להשתחרר מט.נ סירבתי נמרצות לעבור למחלקה האורתופדית".
דוגמא אחרת:"באחד הלילות רופאת עיניים דיברה אתי ברוך, נגעה בלחיי והסבירה שהיא שמה משחה בעיני. היא נראתה כה יפה בעיני, מלאך יפהפה, שנתן לי כוחות לשבוע ימים"."חוסר האונים מכניס פחדים.אתה מלא חרדות, במיוחד כשאתה שומע שפות שאינך דובר(ואני דובר 5 שפות!). אילו רק היה בא האח המטפל (או האחות המטפלת),מניח יד, מציג עצמו ואומר 'אני מטפל בך' זה היה מרגיע אותי".
"עוד זיכרון לחוסר האונים: כשאתה יושב בכיסא ומחליק ולא מסוגל להרים עצמך וגם לא יכול לדבר ולא לקרוא לאחות".
"רופאים שדיברו ליד מיטתי באנגלית והשתמשו במונחים מקצועיים, שאני מכיר מתחום אחר ולא הבנתי את משמעותם לגבי מצבי, עוררו בי חרדות וגרמו לי לאי שקט, עד שאשתי נאלצה לבקש מהם שלא ידברו ליד מיטתי".
"נדמה לך שהצוות ישן ואינו שומע אותך" .
מה הציק ביותר בט.נ.?
"הצוות השמיע 'שירים ושערים' ברדיו או מוזיקה קצבית, שמרגישה כפטישים בראש. זה הכניס אותי לאי שקט וכשהאחות ניסתה לברר מה סיבת אי השקט ('קר לך?חם לך?' שאלה), היא לא הצליחה להבין ואני רק רציתי שיכבו את הרדיו".
"הציק שהצוות דיבר בקול רם:בתחנה על 'הגב' בחדר 7, יש לה חיידק טורף והיא כבר למעשה X' ואני נבהלתי והטריד אותי: איך עובר החיידק הטורף? ואיפה הוא עכשיו?".
"מציקים הריחות הקשים ובושה קשה, כשהצוות מטפל בצרכים ובהפרשות שלי".
"הפחדים, הריחות, תחושת הגועל גרמו לחלומות ולסיוטים הזויים" (כאן תיאר בפני חלום בלהות שזכור לו לפרטיו עד עצם היום הזה!).
"זכורה לי תחושת צמא קיצונית שגם הובילה לחלומות חוזרים, שקשורים בשתייה להפגת הצמא".
מה עשה לך טוב?
"מסאז' לכפות הרגליים שאשתי עשתה, מאד הרגיע אותי".
"אשתי ידעה לעודד אותי. כשסיפרתי לה על חלומותיי ההזויים ידעה לתרגם את החלומות הקשים ביותר כמקור לכוח כדי להילחם ולצאת מהמצב הנמוך ביותר בחיי". "אשתי הייתה לשליחה שלי מול הצוות".
"המשפחה האוהבת חיזקה אותי, הרגשתי שיש לי למה לצאת מפה".
"אשתי גם חיברה אותי למציאות: היא שעדכנה 'הייתה לך תאונה, הבת בסדר' ומדי יום דיווחה לי מה קורה אתי ומה קורה עם המשפחה".
תקשורת עם הצוות?
"הראו לי לוח עם אותיות כדי לתקשר, אבל ראיתי אותן במטושטש וכדי לציין מילה הייתי צריך לחפש כל אות בלוח, מהאות א'-עד תו. זה מאד הקשה עלי ותסכל".
חווית המשפחה והקשר עמה? "המשפחה הבינה שמרכז הנשימה לא עובד ולכן אני מונשם. הם חשבו שאני אמות"."כשדיברתי בפעם הראשונה שאלתי על המכונית שלי. המשפחה הבינה שחזרתי למציאות ואני שואל לגבי המכונית, שהשארתי בחנייה לטווח ארוך לפני צאתי לאפריקה. המשפחה הייתה מאושרת שלא איבדתי את הזיכרון".
"קרובת משפחה, רופאה במקצועה, תרגמה וסייעה למשפחה להבין את מצבי ואת המידע שנתנו הרופאים"."הרגשתי רע ממה שגרמתי למשפחתי".
מעניין, שבנושא שעות ביקור המשפחה, רן מציין שבהיעדר תחושת הזמן ("לא רואה יום ולילה רק אור מלאכותי") דווקא לא חש שהוא מחכה זמן רב לביקור המשפחה: "הייתי במין 'ענן' וכשהגיעו הגיעו".
מהם המסרים שלך לצוות המטפל?
"התאונה לא קרתה רק לאדם אחד אלא למשפחה. העולם חרב עליהם. הם היו בטוחים שאני הולך למות"."תתייחסו לבני המשפחה", מבקש רן, "הם לא מובן מאליו". "המשפחה היא הגורם המעודד וגם המטפל, כיון שהצוות הטיל עליה משימות."
ומה היה לאחר השחרור מביה"ח?
"לאחר תקופה ארוכה של ניתוחים נוספים ושיקום, הייתי מאושר. חשתי שחזרתי לעצמי כמעט לחלוטין, אולם אשתי ומשפחתי חשבו אחרת. הם סברו שאני חייב לעבור טיפול פסיכולוגי,שכן הם נאלצו להתמודד עם אדם אחר('השתניתי רגשית והייתי לאדם אחר').להערכתם רק 30%-35% נותרו מהאדם שהייתי קודם הפציעה". " 5 שנות טיפול פסיכולוגי סייעו לי בתהליך השיקום ובהפיכתי לאדם חדש, במובן הטוב של המילה ואף טוב יותר ממי שהייתי."
"היום עם 78% נכות, אני מתפקד באופן מלא ועם איכות חיים טובה בעיני!"
רן מספר שבמשך 20 שנה לא ידע שנפגע גם בריאות."במשך שנים לאחר האשפוז ראו הצטלקויות בצילומי בקרה של הריאות ולפני שנתיים התעורר חשד לסרקואידוזיס" ורק אז בפגישה עם רופא ריאות הבנתי שנפגעתי בריאות".
ההסבר שלי על הפגיעה בריאות ותפקיד הנקזים כשהתפתח תפליט דו צדדי ריתק אותו ולדבריו סייע לו.
תובנות מהשיחה:
אנו שוב למדים, שכאשר חולה משתחרר מט.נ.לאחר שהצלנו וייצבנו אותו, הוא ומשפחתו רק מתחילים דרך ארוכה עד להחלמה (שלא בהכרח תהיה שלמה).
מהחוויה המטלטלת של האירוע הקשה והאשפוז בט.נ., קיבלנו חיזוק לכך שלא נדרש מאתנו הרבה כדי לחזק בחולה את תחושת הביטחון, להפחית חרדות, לתת תקווה ולהעלות את המוטיבציה של המטופל להילחם, כדי להתגבר על מצבו.ניתן לעשות זאת בעזרת מגע יד חם, הצגה עצמית, הבעת אכפתיות, הכנה קצרה לקראת מה שאנחנו עומדים לעשות בטיפול והתייחסות לתחושת הבושה כשהוא עירום ותלוי בנו גם בצרכיו הבסיסיים, הכרת מגבלות המטופל (עקב מצבו), ומציאת דרכי תקשורת חלופית אפקטיבית עמו. כל אלה ועוד (!) נכללים בהיבט ה – "CARING" של הסיעוד. פעולות ה – "CARING" הן אלה שמשאירות אצל המטופל את הזיכרונות הטובים מהתקופה הקשה בט.נ., לאורך שנים רבות.
בנוסף, רן מתאר לנו בצורה בהירה את מקומה המרכזי של המשפחה בהרגעה, בעידוד ובתמיכה. נוכחות המשפחה (גם אם במועדים קצובים),היא מקור הכוח של המטופל. הוא הדגיש את הצורך במישהו "שיתרגם למשפחה את מצב החולה והמידע הרפואי". האין אלו מהתפקידים היפים שלנו? דבריו של רן נותנים לנו הרבה חומר למחשבה שניתן לתרגם לפעולה, כיצד יש לנהל את ביקורי המשפחה, כך שהמטופל והמשפחה יזכו לחוויה חיובית במצב הלא חיובי והמאיים על המטופל ועל שלמות המשפחה.
לסיכום, רן שיתף בחוויותיו במטרה "לסייע לחולה הבא". אני תקווה שהקורא אותן קיבל העשרה ותובנות חדשות, שיקדמו פעולות לחיזוק חוויות חיוביות ולהפחתת חוויות שליליות של המטופלים (והמשפחות) בט.נ. שכן, חוויות אלה חרוטות עמוק, מלוות את המטופל (ומשפחתו) וממשיכות להשפיע עליהם לאורך שנים.
המלצות:
- ראיון מטופל ו/או משפחה מהווה השלמה מרגשת לידע שיש לנו. השיחה מעשירה ומתקפת ספרות,תיאוריות והרצאות שאנו קוראים ושומעים ומוסיפה תובנות אודות חוויות מטופלים ומשפחות בט.נ. אני ממליצה לכל אח ואחות לראיין מטופלים, אפילו לראיון קצר. הראיון ירגש ויעשיר אתכם. המטופל יהיה מאושר שמתעניינים בו והדבר ישפיע על החוויה שלו מהאשפוז בט.נ.
- לקראת ראיון: הכינו שאלות מראש אך, תנו למטופל לתאר את חוויותיו לפני שתתחילו בשאלות. בתחילת הראיון הנוכחי רן החל לספר סיפורו וכשסיים הסתבר שענה על כל השאלות שהכנתי, זהו כוחו של ראיון פתוח.
