שם:
אחות
מחלקה:
טיפול נמרץ, במרכז הארץ
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
קראתי לא מזמן שהיה כתוב שאנו חודשיים מתחילת המלחמה ואנחנו לא יודעים מה קורה באמת ב-7 לאוקטובר. היום אני כותבת כשאנחנו כבר כמעט ארבעה חודשים מהמלחמה הנוראית ועדיין אנחנו מגששים ואוספים מידע מאותו היום. יש הרבה נקודות להשוואה בין המלחמה הזו בה היינו זחוחים והופתענו לבין מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973.. גם היום כמו אז, הפתיעו אותנו בזמן הכי לא צפוי- בחגים שלנו. בזמן הכי שליו, הכי נעים והכי לא צפוי ומה הכי מבעבע היא הידיעה אנחנו כבר עם הניסיון הזה ועדיין לא למדנו ולמרות כל הנורות אזהרה שהיו בשנה ובחודשים ובימים שלפני – אנחנו בחרנו לעצום עיניים ולהמשיך. אני קיבלתי החלטה מודעת ומתוך ניסיון מר ורע של השביעי באוקטובר שלא אשכח כל חיי. ההחלטה היא שאני לעולם יותר לא אבטח ולא אתן אמון מבלי לפקפק ומבלי לבדוק. חשוב לי להגיד את הכל ולשים את הדברים בחוץ. אנחנו עובדים כתף לכתף עם החברים המוסלמים שלנו והם כמו אחים ואחיות בשבילנו והם הוכיחו עצמם במלחמה הזו. הם חלק מאיתנו בטוב וברע וגם הם נפגעים במלחמה. אצלי במחלקה עובדים יחד וממשיכים או לפחות מנסים בכל דקה וכל שעה לעבוד כרגיל למרות המתח שיכול להיות בסיטואציות מסויימות. אין לאן לברוח והאמת היא שהמלחמה הזו תשנה את הדור שלי, שלנו.
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
הדיאלוג הקשה היומיומי עם משפחות הפצועים, החדשות הרעות שמגיעות, הפצועים שממשיכים להגיע. כל אלה ועוד גורמים למצב להיות קשה מאוד אבל יש נושא אחר שארצה להתייחס אליו הוא נושא החטופים למרות שאנחנו במחלקה מתעסקים יותר בפצועים. אז הנה הנתונים מאתר הממשלה :" 257 אזרחים וחיילים, בהם תינוקות, ילדים, נערות וקשישים נחטפו לרצועת עזה במהלך מתקפת הטרור הרצחנית בשבעה באוקטובר. 110 חטופים הוחזרו בחיים, 38 נרצחו ונהרגו, 11 מהגופות הושבו לקבורה בישראל – 136 עוד בשבי ברצועת עזה". ואני שואלת איך אפשר להעביר את ימי הסערה והגשם והלילות כשאנחנו יודעים שאנשים שלנו נמצאים בשבי של אדם אחר? של גוף שרק ירע להם ואין פה שום ספק. הם לא היו במלחמה עם אף אחד. רק היו במקום הלא נכון ובזמן הכי נוראי- 7/10 ואז לקחו אותם. הדבר הכי בסיסי שהוא חופש האדם וחירותו נלקח מהם. כבוד האדם וחירותו זה חוק יסוד במדינה שלנו והוא נרמס.
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
החברים, הקרובים, המשפחה, בעלי, אחים שלי, הילד שלי, השכנים, העיר שלי וכל המדינה וכל האנשים האופטימיים שבה וכל משפחות החטופים. כולם נותנים לי כוח להמשיך, לקוות, לנשום ולהמשיך, אין מלחמה שלא מגיעה לסיום וגם זו תגיע.
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
במיון ילדים בבית החולים סורוקה חיכו 55 ימים לאחות המחלקה נילי שנחטפה מביתה בעוטף בניר עוז לעזה. נילי היא גיבורה שגם בשבי טיפלה בילדים חטופים. אחיות מהסוג הזה נותנות לי כוח להמשיך ולדעת שבחרתי במקצוע הכי נכון והכי אצילי שיכול להתאים לי.איילת נחום, מנהלת הסיעוד של בית החולים לילדים אמרה כשנילי חזרה: "חזר לנו קצת אוויר לנשימה. זו אנחת רווחה קלה. הדיווחים על כך שטיפלה בחטופים בשבי חיזקו אותנו כחברים וקולגות, זו תחושה שהיא ממשיכה להיות משמעותית ולטפל באנשים. לנילי יש דנ"א מסוים של אחות לרפואה דחופה, שיודעת סדרי עדיפויות וקדימויות טיפול. אנחנו נעטוף אותה כפי שהיא זקוקה. אנחנו רק מחכים שתחזור אלינו". זה מחזק אותי מאוד ונתן לי להבין שככה גם אני עם רפואה דחופה בנשמה רק שאני לא חושבת שיכולתי לעמוד בשבי כמו שעומדים בו הגיבורים שלנו שנמצאים שם עכשיו…
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
לדעתי כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו מהם מקורות התמיכה שלנו שלא כדאי לנתק את הקשר איתם ולחזק את הקשר איתם ואפילו לפתוח עוד מעגלים שיכולים לעזור כי אלו ימים של קבלת עזרה מכולם ונתינה לכולם בחזרה.
לכל כוחות הביטחון שלנו, אתם הגאווה שלנו. שמרו על עצמכם וחזרו בשלום. אחי היקר א., מחכים לך בבית. מחכים שיגמר חלום הבלהות ותחזור כבר.
נצ'י, הכלב של נילי. "מדהים כמה בעלי חיים נותנים כוח ותקווה"
