כשהגעתי באותו הבוקר לעבודה שלחו אותי לעזור במיון. טופלו שם פצועי טראומה מהאירוע. אלה שהיו במיונים הכירורגי והאורטופדי הם לא המטופלים הקשים ביותר כי הקשים הולכים ישר לחדר הלם או חדר ניתוח. ראיתי המון פצועים עם פציעות בגפיים, הרבה בירך, הרבה בידיים, פציעות עיניים והרבה פציעות ראש. בימים רגילים הם היו מחכים לרופא אבל באותו הבוקר היה מלא צוות שהגיע גם ממחלקות אחרות לעזור למיון. בהנהלה הבינו שהמיון הולך ונהיה פקק מעומס המגיעים. היו במיון לפחות 40 אחיות שעבדו בלי הפסקה והזרימו לשם עוד מהמחלקות. היו הרבה כמוני שבאו מהבית לעזור כששמעו מה קורה בדרום. ציפינו ואנחנו מכירים אסונות אבל לא ככה, לא בסדר גודל כזה מטורף. ממני ביקשו לפנות מטופלים מהמיון ולעזור לסגור טיפול ראשוני ולהעביר לאשפוז בכדי לפנות את המיון לאלה שעוד מגיעים. האתגר הכי גדול באותו הבוקר היה בשבילי לדאוג שדברים לא ילכו לאיבוד, שכל החולים יקבלו מה שהם צריכים ולשמור על סדר. אחרי כמה שעות כבר הרגשתי שאני עובדת ברוטינה: רופא, צילומים, אקג, תרופות, שיכוך כאבים, הדרכות ועלייה למחלקה. כמות החבישות והשיחות של אותו הבוקר היו בהיקף ענק. בשלב כלשהו החלטתי לספור כמה חולים אני רואה והגעתי בקלות למעל 30! אחר כך הפסקתי כי לא רציתי שהם יהיו בשבילי מספר. כל אחד הוא אדם עם סיפור ענק מאחריו. ככל ששמענו את החדשות מאותו הבוקר הבנתי שמי שאני מטפלת בהם הם בעצם הניצולים מהטבח של אותו הבוקר ושלכל אחד היה מזל ענקי שהם איתנו בכלל. כאילו קיבלו את החיים במתנה.