שם:
אחות
מחלקה:
סורוקה באר שבע
מה עשית ביום בו פרצה המלחמה, ה-7 באוקטובר?
ביום שבו הכל התחיל הגעתי למשמרת בוקר. האזעקות והבלאגן שהתחיל בשניות בהם חניתי את הרכב בחניון בכלל לא התאימו למשמרת של שבת בבוקר. אלה משמרות שתמיד מתחילות בשקט וגם אם יש לחץ ודרמה, זה עדיין שבת ויש לעבודה בשבת סגנון אחר. הדרך מהחניה ליחידה היתה מלווה בעוד אזעקה והתחלתי לרוץ כי כבר חשדתי שמשהו לא תקין קורה.
כשהגעתי ראיתי את צוות משמרת לילה עומד, כולם דרוכים ולא היה ברור מה קורה. משמרת בוקר התחילו להגיע וניסינו להבין אם יש משהו שקורה ועדיין לא הודיעו לנו. הנהלת בית החולים הודיעו לנו כבר אחרי שעה להפעיל נוהל אר"ן בבית החולים. ידענו שבמקביל להעברת מחלקות שאינן ממוגנות לאתרים ממוגנים אנחנו מתבקשים לפנות מיטות שאינן נחוצות וכל מי שיכול לצאת מטיפול נמרץ יצא למחלקות אחרות. התחיל לחץ של העברת חולים למחלקות והודעה למשפחות שלא הבינו מה קרה פתאום וכל זה בשקט ובלי לגרום לבהלה כשאנחנו בעצמנו לא יודעים מה בדיוק הולך.
כל הצוות התחיל להתקשר למשפחה ולחברים לבדוק שהכל בסדר כי עדיין יש אזעקות וצריך להיכנס למרחב מוגן ולממדים. כבר התחילו לזרום שמועות על קרובים של אנשי צוות שאין איתם קשר והודעות על המסיבה ברעים ועל חברים מהעוטף… בשלב הזה ידענו שיש בנינו אנשים שהולכים גם להיפגע… והם מהצוותים שלנו…
ביום הראשון הגיעו לסורוקה מעל ל- 680 פצועים בדרגות פציעה שונות מהם מעל 130 במצב קריטי וקשה מאוד. בית החולים הכפיל את מספר העמדות בחדר הטראומה, פתחנו מיטות נוספות לטיפול נמרץ כי היה חייב לתת טיפול מציל חיים לפצועים שהגיעו והופעלו חדרי ניתוח במתחם יולדות בכדי לתת מענה לפצועים הרבים שזרמו בלי הפסקה.
את המשמרת הזו שהתחלתי בחניה קצת אחרי 6 בבוקר סיימתי רק בשעה 22 בלילה וגם זה כי ידעתי שאני חייב לחזור למשמרת בוקר, אחרת בכלל לא הייתי הולך משם. היה כל כך הרבה מה לעשות וכל חולה שהגיע מחדר הלם או מחדר ניתוח הוא עולם שלם שצריך לעשות לו קבלה מהתחלה, להכין תרופות, להכניס ליינים, לחבוש, לטפל, לתת דמים, נוזלים ועוד ועוד וכל זה כשהמשפחה בחוץ מבוהלת ורק רוצה לדעת שהכל יהיה בסדר. זה כמובן אם הגיעה משפחה. להרבה מהפצועים עדיין לא היה זיהוי אז לא היו קרובים שחיכו.
מה היו התחושות מאותו היום ובימים שלאחר מכן?
הדיאלוג הקשה היומיומי עם משפחות הפצועים, החדשות הרעות שמגיעות, הפצועים שממשיכים להגיע. כל אלה ועוד גורמים למצב להיות קשה מאוד אבל יש נושא אחר שארצה להתייחס אליו הוא נושא החטופים למרות שאנחנו במחלקה מתעסקים יותר בפצועים. אז הנה הנתונים מאתר הממשלה :" 257 אזרחים וחיילים, בהם תינוקות, ילדים, נערות וקשישים נחטפו לרצועת עזה במהלך מתקפת הטרור הרצחנית בשבעה באוקטובר. 110 חטופים הוחזרו בחיים, 38 נרצחו ונהרגו, 11 מהגופות הושבו לקבורה בישראל – 136 עוד בשבי ברצועת עזה". ואני שואלת איך אפשר להעביר את ימי הסערה והגשם והלילות כשאנחנו יודעים שאנשים שלנו נמצאים בשבי של אדם אחר? של גוף שרק ירע להם ואין פה שום ספק. הם לא היו במלחמה עם אף אחד. רק היו במקום הלא נכון ובזמן הכי נוראי- 7/10 ואז לקחו אותם. הדבר הכי בסיסי שהוא חופש האדם וחירותו נלקח מהם. כבוד האדם וחירותו זה חוק יסוד במדינה שלנו והוא נרמס.
מה עוזר לך להמשיך לתפקד?
בשעות הראשונות של אותה שבת בשביעי לאוקטובר אושפזו מאות פצועים במחלקות טיפול נמרץ כללי, טיפול נמרץ פנימי, אורתופדיה, כירורגיה, כלי דם, לב וחזה, פלסטיקה, נוירוכירורגיה, אא"ג, עיניים, טיפול נמרץ ילדים, ובפנימיות. כל הבית חולים התמלא בעובדים ופצועים, חיילים מר"ם 2 התחילו להגיע והיו בכל מקום וניסו לעשות סדר ולקבל מידע על החיילים הפצועים ועזרו בזיהוי.
נרה לי שההבנה של גודל האירוע שהיה בתוך בית החולים ומחוץ לבית החולים, עדיין לא היה ברור לנו כי אנחנו בפנים עבדנו עם אדרנלין ברמה גבוה והמידע על מה קורה הגיע מקוטע אלינו. לא היה זמן לראות ולהקשיב לתקשורת. ידעתי מהבית שבית החולים הפעיל מרכז מידע לציבור, והודיעו לנו על מערכת ייחודית של זיהוי אלמונים וכל אלמוני סומן. היה מוזר לטפל בפצוע שאתה לא יודע מי הוא ומה הסיפור מאחורי הגוף הפצוע שעכשיו מונשם ומורדם ואין לך מי שיספר מי הוא.
בכל התקופה בה אני בסורוקה לא ראיתי את המנחת של המסוקים עובד בצורה כזו. לפחות 5 מסוקים בשעה עם זרם של פצועים וכל הזמן שמענו מבחוץ את המסוק וקיבלנו הודעה על קבלה נוספת אלינו. לאט לאט הבנו שגם אנחנו נפגענו. איבדנו שני רופאים, שתי פנסיונריות של סורוקה ובני משפחה של עובדים, ואחות אחת נחטפה. זה הגיע עד אלינו ופגע בהכי קרוב אלינו.
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?
השירות הפסיכולוגי של בית החולים נתן טיפול למשפחות ולפצועים אבל לא שכחו גם אותנו. היו שיחות אישיות עם הרבה מהצוות, בכל מקום בבית חולים היו דגלים של ישראל, בלובי נרות והרבה תפילות ומילים של תודה מהמשפחות והפצועים. זה מה שנותן כוח לראות את הטוב שולי יגיע אחרי המלחמה.
חוויה שזכורה לך במיוחד / מטופל מיוחד שסיפורו נגע בך במיוחד?: בתקשורת אומרים תמיד על המתין שהם "מטובי בנינו" ואני באמת פגשתי אחד כזה. חייל אחד שאיבד את רגל ימין הדומיננטית שלו וקם אחרי שהיה מורדם ואמר לי שהוא מקדיש את האובדן האישי שלו לכל הפלוגה שלו שעדיין נלחמים בפנים. אם הוא אומר כאלה מילים זה ממש חיזק אותי ואותנו כצוות. זה שם הכל בפרופורציה והוא איבד חלק מהגוף שלו ונשאר שלם בנפש. באמת טובי בנינו.
מקורות תמיכה כגון: תמיכה חברתית/ משפחתית/ מקום עבודה?
גם בימים קשים וקודרים צריך לזכור שמאחורי העננים וכל האפור מסתתרת שמש ויש אור ותקווה. חושך אפשר לנצח רק עם אור ואנחנו ננצח. יש בתוכנו ומסביבנו הרבה אור וטוב והרבה אהבת חינם שראינו ועדיין רואים כל יום ובכל משמרת. אימא שלי שהיא בכלל לא דתיה ואנחנו גרים ביישוב חילוני התחילה בכל שבת להדליק נרות לחיילים הגיבורים שמסרו את נפשם ולכל ההורים הגיבורים שנתנו את הדבר הכי יקר שיש להם בכדי שאנחנו נמשיך לחיות כאן ולכן חייבים להביא את האור.
לכל השחקנים, הזמרים וכל האומנים שבאו לחזק את הפצועים והצוות, תודה רבה לכם! בימים שגם לכם קשה באתם עד אלינו. מזמין אותכם לראות אותם באתר שלנו של סורוקה יומן מלחמת חרבות ברזל.
