אורנה גלבוע-שביט, פסיכולוגית קלינית מומחית במרפאה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר היא אחראית מרפאת הטראומה ועוסקת בטיפול, הדרכה והוראה לאנשי מקצוע. בנוסף, אורנה עובדת במרפאת "ביחד" שהיא מרפאה ייחודית בשיבא שמיועדת לכל הפרסונל של בית החולים. מרפאת "ביחד" הוקמה מתוך הרצון לתת תמיכה וטיפול פסיכולוגי לאנשי צוות הזקוקים לכך ברמה הפרטנית וברמה הקבוצתית.
לנוכח מצב החירום הנוכחי במלחמת חרבות ברזל, המערך הפסיכולוגי התגייס כדי לתת תמיכה וליווי ברחבי בית החולים לפצועים, לבני משפחותיהם ולאנשי הצוות. במסגרת זו אורנה השתלבה במחלקות מגוונות יחד עם צוות פסיכולוגים נוסף, על-מנת לתת מענה, לתגבר ולסייע.
"למרות שלא היתה לי היכרות מוקדמת, החיבור לצוותי המחלקות היה מהיר ומיידי. הימים הראשונים אופיינו מצד אחד בתחושות קשות של הלם, זעזוע ופחד, ויחד עם זאת ברוח אדירה של רצון טוב, התגייסות ונתינה. חשתי בכל אלה בשהותי לצד המשפחות והצוותים. כולנו, הצוות הסיעודי והרפואי במחלקה והצוות הפסיכולוגי שהגיע לתגבור, רצינו לתת כתף, להרגיש שאנחנו תורמים ולהיות טובים אחד לשני, כאילו על מנת לשכך במקצת את הרוע והאכזריות שהתרחשו באותה שבת שחורה בשבעה באוקטובר".
"בין היתר, ערכנו התערבויות אישיות עם אנשי צוות שנזקקו לכך. את חלקם פגשנו באופן נקודתי לפגישה בודדת בה הם קיבלו אוזן קשבת וכלים להמשך, ועם חלקם נפגשנו לשתי פגישות לפי הצורך האישי".
אורנה מסבירה מה עובר על הנפש בזמן מלחמה:
מצב החירום ואירועי השבת מהווים אירועי דחק (לחץ) משמעותיים. במצבי דחק כאלה רוב בני האדם מגיבים בקשת רחבה של תגובות כמו פחד, זעזוע, הלם, הצפה רגשית, בכי, מחשבות חוזרות ונשנות, שינויים בשינה ובתיאבון, שינויים במצב הרוח, קשיי ריכוז, עצבנות ועוד. אחרים עלולים להראות מנותקים רגשית ולפעול בצורה אוטומטית ורובוטית.
צוותים רפואיים חשופים במיוחד לדחק בהיותם סוג של חזית נוספת במלחמה. כמי שקולטים את הפצועים, אנשי הצוות נחשפים באופן מרוכז לריבוי מקרים קשים, סיפורים אנושיים, וכן מראות קשים. גם אנשי צוות מנוסים וותיקים אינם חסינים מפני תחושות קשות שעלולות להתעורר במפגש המרוכז עם הרבה חולי, פגיעה, פציעות קשות, ולעיתים גם מוות.
העומס המוגבר בעבודה הוביל לכך שחלק מאנשי הצוות עובדים במשמרות של מצב חירום, ארוכות מהרגיל. חלקם נחשפים למראות קשים ולמקרים רבים שאינם מקרי שגרה. במקביל, על אנשי הצוות להתמודד עם מצב החירום גם ברמה האישית והפרטית שלהם, כך למשל ישנה דאגה לבני משפחתם, חרדה מטילים או ממחבלים ועוד.
עקב עבודתם, אנשי צוות רבים ממשיכים לתפקד, ואף במתכונת אינטנסיבית בהרבה מהרגיל, ללא שהות וזמן לעכל את כל ההתרחשויות, לנוח ולהתאושש מעט פיזית ונפשית.
לאור הבנה זו, נרתמנו לתת תמיכה לאותם אנשי צוות שמתפקדים ב"חזית הרפואית".
מה עשינו?
המטרה בפגישה אישית עם איש/אשת צוות היא לתת מענה ראשוני למצוקה הנפשית, באופן שיסייע לאותו אדם להתמודד קצת יותר טוב עם הקושי.
הפגישה כוללת הכרות קצרה ויצירת קשר ראשוני כבסיס למפגש. לאחר מכן אני שואלת בעדינות 'איך אתה מתמודד בימים אלה?'
כך אני פותחת דלת ונותנת מקום לאדם שמולי לבטא את עצמו, את הקושי שלו, מה מעסיק אותו, ולשתף בתחושות ובמחשבות. למשל אנשי צוות הביעו כאב רגשי ועצב רב על הפצועים הצעירים הרבים שהגיעו ועל הפגיעות הקשות שלהם, אחרים חשו חרדה סביב האזעקות וכן הלאה.
כל מפגש פסיכולוגי הוא בה בעת מפגש מקצועי ומפגש אנושי, ולכן חשוב לי שאיש הצוות יראה מולו אדם כמותו, שמבין אותו וחולק עימו את הנטל הרגשי. הרבה פעמים מתן לגיטימציה לתחושות של האדם ונרמול שלהן מסייעות לפונה ומקילות עליו.
עוד טכניקה היא להמשיג מחדש את התגובות של האדם. כמו למשל אפשר לומר לו שתגובותיו הן טבעיות ונורמליות. אתן לכך דוגמא: מצאתי את עצמי אומרת לא פעם לאנשי צוות במפגשים שמי שחש כי ליבו שבור כעת- זה כי יש לו לב, כי הוא בן אנוש וככזה, כואב לו מאד על הדברים הנוראיים שאנשים עברו. כלומר, התגובה הרגשית העזה היא בעצם תגובה נורמלית למצב לא נורמלי. בנוסף, לעיתים יש דאגה או גוונים אישיים למצוקה וגם בהקשר זה ניתן להמשיג את החוויה של האדם באופן שיהיה עבורו משמעותי ומחזק. לדוגמא, המשגה מחדש של בחירתו של הבן להתנדב למילואים ביוזמה ערכית, העולה בקנה אחד גם עם ערכיה של אימו, אשת צוות סיעודי, סייעה לה להציב את הדאגה והחרדה המציפות שלה בתוך הקשר ומשמעות רחבים יותר, עימם יכולה להזדהות ואף לחוש גאווה.
בהמשך, ובהתאם לאופי המצוקה של הפונה, אני בודקת מה בדרך כלל הוא עושה כדי לשפר את הרגשתו, וחושבת עימו יחד מה הוא יכול לעשות כעת כדי לחזק את עצמו ולהתמודד עם הזמנים הקשים. במידת הצורך, אני מציעה ללמד ולתרגל כלים שונים שמהווים 'עזרה ראשונה נפשית', לדוגמא נשימות מרגיעות.
חשוב לי לציין כי אנשי הצוות הרפואי בדרך כלל ממשיכים לתפקד במלוא הקצב למרות תגובות הדחק. באופן בסיסי פעילות ואקטיביות מסייעות לאדם להחזיק את עצמו ולעמוד בדחק.
הצעות שלי לצוות החש במצוקה בעקבות המצב:
- לזכור שהתגובות שלכם הן נורמליות, אנושיות, טבעיות ולגיטימיות, ושהמצב עצמו הוא החריג והלא נורמלי. זהו מצב קיצוני שמעורר בכל אחד מאיתנו תגובות. להיות בחמלה כלפי עצמכם, זו אינה תקופה להתמודד עם אתגרים חדשים וזה בסדר להרגיש חוסר חשק, עצבנות, מתח וכד'.
- לזכור שהמצב הקיצוני חולף ובנתיים כל אחד ואחת מנסה לעשות מה שיכול על מנת לעמוד בו.
- לדאוג לצרכים הבסיסיים שלכם למרות מצב הדחק, למצוא זמן לאכילה נכונה, שתייה, הפוגה ומנוחה.
- להצמד לשגרה ולפעילויות שעוזרות לכם ומשפרות את הרגשתכם, או לחפש פעילויות שיכולות לעזור ולהקל על ההרגשה כמו ספורט, פגישה עם חבר/ה, משחק עם הילדים, הקשבה למוסיקה וכיוב'.
- לא להשאר לבד עם התחושות! לשתף, לדבר ולמצוא דרכים לפרוק ולחלוק את התחושות שרבים שותפים להן.
- ההמלצה שלי היא לא לעשות כעת שינויים גדולים או לקחת אתגרים חדשים בתקופה הזו, אלא להפנות את המשאבים להתמודד עם היומיום, עד שהמצב יירגע.
- לתרגל תרגילי נשימה פשוטים שיכולים מאוד לתרום להרגעה. למשל, לקחת מספר נשימות עמוקות דרך האף, להשהות מעט את האוויר בריאות ואז לנשוף אותו החוצה באיטיות דרך הפה.
- במידה וחשים מצוקה רבה – ניתן ומומלץ לפנות לעזרה אישית. כאמור, לעיתים פגישה או שתיים יכולות לעשות את כל ההבדל.
אורנה היא פסיכולוגית קלינית מומחית, בעלת כ-25 שנות נסיון בטיפול, ייעוץ והערכה. עוסקת גם בהוראה ובהדרכה מקצועית לפסיכולוגים, רופאים וסטודנטים. היא מטפלת במגוון רחב של קשיים נפשיים, התמקצעה בתחום הטיפול בטראומה ובפוסט טראומה, ועובדת עם הלומי קרב ונפגעי טראומה שונים. עוסקת גם בנושאים הקשורים לרווחת המטפל ולהתמודדות עם מצבי משבר, לחץ ושחיקה.
