קליטת צוות, הדרכה ושימור

חשוב לי לשמוע על הנסיון של אותו איש צוות, יחד עם זאת כבר יצא לי קבל אנשי צוות גנרים לגמרי, כי בראיון היתה כימיה טובה והרגשתי שיש מישהו מאוד רציני ועם רצון וראש גדול. חשוב לי לראות המלצות, במידה וקיימות. כמו כן אני מתעניינת בתחביבים, במה שהאדם אוהב לעשות בזמנו הפנוי".

אני רואה חשיבות גדולה במקצועיות ובנסיון של איש הצוות, יחד עם זאת אלו הן יכולות נרכשות עבור אנשי צוות רבים, ותמיד כשמגיע איש צוות חדש ואנשי צוות וותיקים ממהרים לשפוט אותו אני אומרת שצריך לחכות, להמתין בסבלנות, לתת לו ״תקופת חסד״ ללמוד, ובמקרה של טיפול נמרץ הלמידה יכולה לקחת חודשים רבים.

מאידך אנושיות היא לדעתי תכונה שקיימת באדם, במידה זו או אחרת, מאמינה שרבים מאנשי הצוות בחרו בסיעוד מעצם רצונם לעבוד עם בני אדם. לא פעם אני שומעת שאנשי טיפול נמרץ נתפסים כפחות ״אנושיים״ כי מעדיפים לעבוד עם חולים מונשמים. אבל המציאות לא תמיד כזו. יש לנו לא מעט חולים בהכרה, ואני גאה בצוות שלי שיודע להיות רגיש וסבלני כלפי חולים ומשפחותיהם.

אז האח הטוב שלי הוא אח אנושי, שילמד ויהפוך למקצועי ובעל נסיון, יש לי את הזמן והסבלנות להשקיע בזה, ואם זה לא יקרה, אז אולי הוא לא מתאים לתחום, ולשמחתי בסיעוד יש עוד כל כך הרבה תחומים שניתן לעסוק בהם.

איש צוות חדש שמגיע עובר תהליך הדרכה ארוך מאוד. כל אחד שמגיע מקבל חוברת קליטה מושקעת, המציגה את המחלקה, הנהלים החשובים, פעולות שעליו לבצע, רשימת תרופות לבחינה. האח החדש מוצמד למדריך קליני, לתקופה ארוכה של לפחות חודשיים. בתקופה זו הוא מחוץ לסידור ובסבלנות רבה אנחנו מלמדים אותו. בתקופה זו הוא יקבל משובים פנימיים כתובים אחת לתקופה, ויחתום עליהם. משובים אלו מתוייקים במשרדי ולא מגיעים לשום גורם חיצוני. המטרה לעצב, להסביר, להבהיר, לשנות ולתקן כדי שהאח החדש יהיה טוב יותר ויעמוד בציפיות.

כחלק מהדרכים שלי לשימור צוות ומניעת עזיבה אני מקפידה לבוא בחיוך בבוקר, להגיע מוקדם כדי להפגש עם צוות לילה, לשמוע אותם, לדעת מה עבר עליהם, מקפידה להשאר למשמרות ערב, מאותה הסיבה. מקפידה לומר תודה לאנשי צוות, ואחרי משמרות קשות באופן קיצוני להודות לכל הצוות.

מתנות קטנות לצוות, משהו שיעשה טוב על הלב, שידעו שאני מעריכה וחושבת עליהם.

טיולים ו/או ערבי צוות עושים טוב ונותנים כוח להמשיך.

מקפידה להתעניין מה שלום אנשי צוות חולים- מתקשרת או שולחת הודעות, במקרים חריגים היו אנשי צוות שהגעתי לבקר אותם בביתם כשהיו חולים.

אם יש מישהו שאני יודעת שעשה משהו מאוד חשוב, עזר באופן יוצא דופן- כמובן שאביע את הערכתי באופן אישי. למשל נאמן נושא שמבצע את תפקידו באופן מיטבי, או איש צוות שנשאר מעבר לזמן המשמרת כי היה חולה מאוד קשה והיו זקוקים לעזרתו. תשומת הלב תורמת להעלאת מוטיבציה לעשיה.

מבחינת מוטיבציה ללמידה, ראשית חלק מהדרישות לעבודה במחלקה זה קורס על בסיסי, וזה משהו שמודגש עוד בראיון, וידוע וברור לאיש בצוות שתוך שנה יהיה עליו לבצע קורס. קורסים נוספים כמו קורס אקמו הבהרתי לכולם שזה חלק מהדרישה בימנו, היה שיתוף פעולה מאוד יפה. לא לחצתי על אנשי צוות ותיקים שקרובים לגיל פנסיה, אך כל השאר ביצעו מהר מאוד.

צוות ותיק הוא בעל מוסר עבודה גבוה, כמעט ולא נעדר מהעבודה, בעל נסיון וידע, אנשים שנמצאים שנים רבות בטיפול נמרץ (באותו מקום עבודה), לעיתים מאז שסיימו בית ספר לאחיות. רבים מהם מצפים מהצוות החדש ללמוד מהר ולדעת הכל, מה שלעיתים לא קורה כל כך מהר.

לעומתם הצוות צעיר עוברים מספר מחלקות, לפעמים אחרי שנה-שנתיים מחפשים כבר מקום חדש, לעיתים עסוקים בעצמם, אינם מוכנים לוותר על חיי משפחה לטובת קידום בעבודה, חלקם לא רוצים לקחת אחריות בעבודה אם הדבר ידרוש מהם להשקיע בכך מאמץ רב. עם זאת אני רואה נכונות לעבודת צוות. רובם בעלי מיומנות טכנולוגית ויכולת לימוד מהירה של מכשירים חדשים מוכנות גבוהה ללמוד נושאים חדשים למשל כל ״הצעירים״ מהר מאוד למדו קורס אקמו.

תני דוגמא לאחות אחראית שהיתה הכי טובה שלך ודוגמא לאחראית הכי נוראית שהיתה לך וספרי מה למדת מכל אחת מהן ומה היום את עושה כמוהן או עושה אחרת

כשאני חושבת על דוגמא לאחות אחראית שהיתה הכי טובה שלי לעומת אחראית הכי נוראית שהיתה לי מייד קופץ לי לראש מקרה שקרה לי בהיות אחות מן המניין לפני שנים רבות. באותה התקופה עבדתי ב-2 מחלקות 50% בכל מחלקה. הרגשתי לא טוב במשך 3 ימים, היו לי כאבי בטן תחתונה נוראיים, אבל לא סיפרתי לאף אחד, המשכתי להגיע לעבודה כרגיל, על אף שהרגשתי רע מאוד. ביום השלישי של הכאבים עבדתי בוקר במחלקה והייתי אמורה לעבוד לילה במחלקה השניה שלי.

הכאבים היו בלתי נסבלים, חשבתי שזה משהו גניקולוגי ובמהלך המשמרת ביקשתי להבדק. תוך דקות מצאתי את עצמי מאושפזת עם אבחנה של הריון מחוץ לרחם. הייתי מבוהלת מאוד. הודעתי בדמעות לאחות האחראית של המחלקה בה עבדתי בוקר, שאני נאלצת לעזוב את המשמרת באמצע (היא היתה מדהימה, חיבקה אותי, ליוותה אותי, באה לבקר בימים הבאים, התקשרה, ממש דאגה לי).

בעודי מקופלת מכאבים הלכתי למשרדה של האחות האחראית השניה שלי, וסיפרתי לה מה קרה. הייתי המומה מהתשובה שלה ועד היום אני לא יכולה לשכוח את תגובתה- היא הודיעה לי שעלי למצוא פתרון לפנצ׳ר שלי למשמרת לילה וכן אמרה לי שלהבא אשתמש באמצעי מניעה. יצאתי ממשרדה המומה וכאובה (לא רק פיזית). היא גם לא התקשרה ולא עלתה לבקר אותי בעודי מאושפזת במחלקת נשים, למרות שזה באותו הבניין.

באותו יום הבטחתי לעצמי שאם אהיה אחות אחראית אבחר להיות כמו האחות האחראית של אותה משמרת בוקר, אנושיות ואמפתיה כלפי הצוות היא לדעתי תכונה חשובה, לא פחות ממנהיגות ומקצועיות.