הפוסט שהצריך ממני הכי הרבה אומץ:

נגמרו החגים.

באופן רשמי התחילה לה שנה חדשה.

אבל אצלי? עוד לא.

כי משהו חייב להיגמר כדי שהשני יתחיל לא? ואני? עוד לא סגרתי את השנה הקודמת. אז איך תתחיל חדשה?

(התחלה פסימית לפוסט, אני יודעת, סוף טוב מובטח בהמשך)

השנה הזו ציפינו. 9 חודשים ציפינו לנסיכה נוספת שהתבשלה לה בבטן שלי.

ובתום 9 חודשים הנסיכה הגיעה לה. יצאה אל אוויר העולם

יותר נכון שחתה אליו כי אמא שלה חשבה שיהיה מגניב ללדת במים.

הייתה לידה מאתגרת, אבל כלום לא הכין אותנו למבחן האמיתי.

אני כותבת את הפוסט הזה ורועדות לי הידיים ובטוח אני אתחרט.

אבל את הסיפור שלנו צריך לספר.

אולי אם אצליח להציל אפילו נפש אחת בודדה עשיתי את שלי.

בסיפור שלנו יש לידה שהלכה והסתבכה לה כמו שרק בסרטים רואים…

פעם בכמה זמן אתה קורא ב-Ynet על איזה אסון ולעולם אתה לא מדמיין שהוא יגיע אלייך.

מה כבר רציתי? להביא צאצאית לעולם? ולהמשיך לחיות כדי לגדל אותה? מסתבר שזו בקשה שאינה מובנת מאליה.

המתוקה החדשה שלנו פה איתנו ותודה לאל בריאה ושלמה, אבל רצה הגורל והמוות דפק לאמא שלה על הדלת.. מה זה דפק.. התפרץ פנימה בלי לשאול. והתביית.

וכבר היו רגעים שהבנתי שזהו. ודמיינתי את הפנים של הילדות המדהימות שלי גדלות להן ככה.. בלי אמא. הגורל האכזר שצפוי להם מוטט את הנפש שלי. את מה שנותר ממנה באותם ימים ארוכים ונוראיים בטיפול נמרץ.

הסיוט מתחיל יום אחרי הלידה. מגיע הערב. הפיצקית איתי במחלקה. ואנחנו לא ישנות. שתינו.

כאילו מישהו מלמעלה כבר רמז לי שמשהו רע מאוד עומד לקרות.

לילה לבן. אני ניגשת לאחות ואומרת לה שאני לא מצליחה לטפל בילדה. שאני מפחדת להיות חסרת אחריות ושיקרה לה משהו כי אין בי כוחות לטפל בה.

היא כמובן לא מתרגשת ושולחת אותי לדרכי.

״את אחרי לידה, כולן עייפות״ היא אומרת ואפילו לא מרימה את הראש מהמחשב.

ואני? אני לא עייפה, אני גמורה.

יום למחרת מוקדם בבוקר מגיעה רופאה תורנית ובודקת אותי. בליבי אני שמחה ונרגעת. חושבת לעצמי- יופי, שתבדוק ותראה מה לא בסדר.

היא אומרת לי שהכל מצוין ואני משוחררת.

״משוחררת? אני? אבל אני סובלת ומשהו לא תקין״.

אני מסמסת לרופא שלי- לא אנקוב בשמו. בכיר מאוד מאוד מ א ו ד בבית החולים. אני מספרת לו ששוחררתי, אבל שאני מרגישה שמשהו לא תקין ואני מבקשת שיבוא לבדוק אותי באופן אישי. הוא מסכים, אבל כיוון שהוא מאוד עסוק עם ביקורת בינלאומית באותו שבוע אני נאלצת להמתין לו. ואני מחכה.. עוברות שלוש שעות..

שלוש שעות אנחנו מחכים לו-

אני, תומר, לירון גיסתי וגאיה הקטנה- עוד לא בת יומיים וכבר לומדת בירוקרטיה ישראלית מהי.

והנה בחלוף שלוש שעות הוא מגיע ומבקש שאעלה על המיטה לבדיקה.

ואני? אני לא יכולה..

הגוף לא נותן לי

דקות אחדות עד שאני מצליחה ותוך כדי אני ממלמלת ״סלח לי, אני מתנצלת שאני מעכבת אותך, אני יודעת שאתה ממהר אבל אני פשוט לא מצליחה לעלות על המיטה״.

הוא בודק אותי פחות מדקה. אומר שהכל בסדר. שאני יכולה ללכת הביתה.

ואני? אני לא מרגישה בסדר בכלל.

יוצאים הביתה ואני בתחושה מבולבלת מאוד.

מגיעים הביתה.

אני מתיישבת על הכיסא נדנדה. היום איכשהוא עובר לו ואני דועכת לי.. הולכת ודועכת

בשעה 00:00 בלילה גאיוש מתעוררת לבקבוק ואני רוצה לקום להאכיל אותה. אני ממש רוצה! אבל אני לא יכולה. הגוף לא מתרומם. אני לא יכולה לזוז.

אני אומרת לתומר שיקום להאכיל אותה וממשיכה לשכב במיטה. אילו רק ידעתי מה מתחולל לי בגוף באותם רגעים…

הבוקר מגיע.. אני פוקחת עיניים וקשה לי למקד את המבט. אני שם ולא שם. הבטן שלי כאובה בטירוף, הגוף חלש ואני כבר לא מסוגלת לעמוד. שואלים אותי בדיעבד מה הרגשתי באותם רגעים? כי זה מסקרן לדעת איך מרגישים כשגוססים.

אז אני עונה- ״הרגשתי שאני עומדת למות״

כי פשוט אין דרך אחרת לתאר את זה במילים.

ככה מרגישים כשעומדים למות. וזהו.

אני מסמסת לרופא שלי. אותו רופא מאוד בכיר

והוא אומר לי לבוא מחר בבוקר.

אם הייתי מקשיבה לו- הייתי מתה בבית לאחר מספר שעות.

אני מסמסת לאמא שלי – ״אמא, משהו רע מאוד קורה, משהו לא תקין בגוף שלי בואו לקחת אותי דחוף למיון״

ההורים מזנקים ובאים.

בדרך לבית החולים הכאב מתגבר. אני יודעת שמשהו רע מאוד קורה.

מגיעים למיון ומתחילה סדרת בדיקות.

12 שעות בדיוק אני עוברת כל בדיקה אפשרית בספר. הגוף מתענה.. החום עולה.. הכאב מתגבר עד אובדן הכרה. אני בסרט ולא מעכלת שאני הכוכבת הראשית של הסרט הזה

לא מסוגלת שיבדקו אותי ושיגעו בי. מטלטלים אותי באלונקה- אין סוף בדיקות ורופאים.. ואני? אני רק רוצה הביתה, לתינוקות שלי. הן צריכות את אמא שלהן.

בבית מחכה לה תינוקת שזה עתה נולדה

וילדה בת 3.5

השעה 03:00 לפנות בוקר

מניחים את האלונקה שלי בצד ואני רואה רופאים מתייעצים

אחיות מתלחששות

״שמישהו יגיד לי מה לעזאזל קורה לי?!״ אני צועקת ובוכה ורועדת.

ואז, ככה.. כשכבר אין לי אוויר..

אחרי 12 שעות של עינוי, היא מגיעה.

המשלחת.

רופאות ואחיות וכונן ורופא וכל מי שהיה לו חלוק לבן בעולם בערך

והם מתקרבים אליי ואני כבר בקושי רואה

הם באים לבשר לי שיש לי אותו.

את היימח שמו הארור שכל העולם חושש ממנו וקוראים עליו רק בעיתון.

״תגידו כבר מה יש לי״ אני מייבבת

החיידק הטורף. זה מה שיש לך.

ועכשיו, פותחים את הבטן, כורתים את הרחם ומתחילים להילחם היא אומרת לי.

השעה כבר 04:00 לפנות בוקר. אני מקבלת את הגזירה ומסמסת לתומר-

״לולו, אני לא אוכל לעשות לך יותר ילדים״.

״זה לא חשוב״ הוא עונה לי.

אבל מה עם העתיד שלנו? אני שואלת אותו בייאוש וידיים רועדות

״העתיד שלנו הוא איתך בריאה״ הוא עונה.

הוא נותן לי כוח בתשובה שלו.

ואני מחליטה להילחם.

האנטיביוטיקה זורמת לוריד כמו מים.

24/7

מופצצת באנטיביוטיקה. מנסים לחסל את החיידק שטורף אותי.

יומיים שבהם אני לא חושבת על כלום חוץ מלנצח.

וביומיים האלו יש עליות ומורדות של רכבת הרים

התדרדרות

התייצבות

שיפור

החמרה

ואני נלחמת, אבל מתה מפחד

אחרי 24 שעות, אני שוכבת לי שם, לא רואה כלום, המבט לא ממוקד, הכל שחור.. אבל אני שומעת את האחות מדברת עם תומר

מבשרת לו שיש צורך להביא את גאיה לבית החולים לוודא שלא נדבקה ממני בחיידק הטורף.

וזהו. פה קרסתי.

צרחתי להוא שם למעלה

שייקח אותי

אבל שלא ייגע בבנות שלי

שלא יעז

עד פה.

בהן אתה לא נוגע

אותי אתה יכול לקחת, לא אותן.

ואני נעה בין ייאוש לתקווה

בין מלחמה לתבוסה

הגוף לאט לאט נובל..

מחוברת למליון צינורות..נלחמת על חיי

ואז זה קורה.

יום שבת.. 16:20 אחהצ.

קריסת מערכות.

לאט לאט המדדים צונחים. וזהו.

כדוריות דם לבנות נעות בין 4000 ל10000 לערך. כשיש זיהום, הגוף מייצר עוד כדוריות דם לבנות כדי להילחם והמדד עולה ל15,000…17,000

ולי? לי היו 2000.

כי זהו, הגוף כבר נכנע

זה סימן שהגוף אומר- הפסקתי להילחם. אני מפסיד.

מכינים אותי לניתוח חירום ואני מתחילה להבין שהסוף קרוב מתמיד. שאני לא בטוח יוצאת מהניתוח הזה.

אני מבקשת מהרופא שלי שנחכה לתומר. שהוא היה בבית עם התינוקת והוא בדרך וכבר מגיע! (המסכן תיזז בין תינוקת בת יומה בבית לבין אשתו שנלחמת על חייה בבית חולים)

הרופא אוחז בידי

מסתכל לי בעיניים

ואומר לי שאי אפשר לחכות.

שהגוף התחיל קריסת מערכות.

אני עונה לו שאני מתחננת שיחכו. שעוד 20 דקות הוא יגיע!

והוא מסתכל עליי שוב ומסביר לי שבעוד 20 דק כשהגוף יהיה בקריסת מערכות מוחלטת יהיה הרבה יותר קשה להציל את חיי.

ואז אני מבינה

ופורצת בבכי של חיי.

לא כי פחדתי למות. לא כי דאגתי לחיי

אלא כי התמונה של אלוני שלי קפצה לי לראש ולא זזה.

דמיינתי לי את הילדה האהובה שלי גדלה בלי אמא.

איך מבשרים לילדה בת 3.5 שאמא שלה מתה?

מכינים אותי לניתוח. ואני רועדת ולא מפסיקה לבכות.

הרופא המרדים מנסה להכניס לי עירוי עורקי. מבקש שאפסיק לרעוד ואני מתנצלת ומסבירה לו שזה לא רצוני.

האלונקה מתחילה לנוע אל חדר הניתוח וממש בפתח הדלת כמו בסרט הוליוודי מגיע בריצה תומר שלי הגיבור.

ואני מבקשת דקה איתו לבד.

להיפרד ממנו.

לתת לו את צוואתי.

את הבקשה האחרונה שלי.

הסתכלתי על העיניים היפות שלו וביקשתי שיבטיח לי שתהיה לי משפחה שמחה.

שאם אני לא יוצאת מזה, שלא ישארו לבד.

שימצא מישהי לא פחות ממדהימה שתהיה בת זוג מהממת ואמא מושלמת.

שתהיה מדויקת לבנות. ככה כמו שאני אוהבת- עדינה אבל חמה. אוהבת, מסורה, מצחיקה.

״אתם לא תהיו משפחה עצובה״ אמרתי לו

״אתם תהיו משפחה שמחה״ הפצרתי וחיכיתי שיבטיח.

״את מקשקשת. אני לא מוכן לשמוע את זה״

תבטיח לי ביקשתי. והוא הבטיח.

נכנסתי לניתוח רועדת ובוכה.

בחדר הניתוח אני מבינה, שאם אני אכנס להרדמה מלאה רועדת ובוכה, אני אמות שם.

אני לא נותנת ככה סיכוי לגוף שלי לנצח.

אני מחליטה לעשות שינוי מחשבתי

עוצרת את הבכי

נושמת

ושואלת את הרופאה המנתחת-

״תוך כמה זמן אוכל לחזור לעשות ספורט״?

היא מסתכלת עליי ובטוחה שזה המורפיום מדבר

מה יש לה למשוגעת הזו, שנכנסה לניתוח חירום לכריתת איברים, בקריסת מערכות ומדברת איתי על ספורט עכשיו????

משום מקום, אחות חדר הניתוח עונה-

״איזה ספורט את עושה״?

ואני עונה לה בגאווה ״כדורעף״

והיא מתבוננת בי ואומרת- ״באמת?? גם אני״!!!!!

וברגע אחד התפוגג המתח.

וככה משום מקום, בלב הכאוס, מצאתי לי שניה של נחמה שאפשרה לי להיכנס לתרדמת הזו נינוחה, אופטימית וחזקה יותר.

הניתוח נגמר, ומתחיל החלק הקשה.

מוקד הזיהום בחוץ, אבל הגוף כבר נגוע כולו. החיידק בדם. בכל הגוף.

חום הגוף נמוך, המדדים עוד מסרבים להתייצב

והסכנה לאבד את החיים אורבת בפינה קרובה מתמיד.

אמא שלי נכנסת לטיפול נמרץ ורואה צינור שתפור לי לצוואר

מה זה היא שואלת

זה יציל את חייה ברגע של התדרדרות.

נותר- להתפלל.

נושאים תפילה שהגוף ינצח, יתגבר על החיידק הטורף שעבר לגור בכל גופי.

אני ישנה- אבל נלחמת.

מורדמת, מונשמת, אבל נלחמת.

רק בדיעבד התגלה בפניי כמה אנשים שהו מחוץ לטיפול נמרץ והתפללו בשבילי.

בטיפול נמרץ, אתה בין החיים למוות.

שם נמדד החוסן.

החזק- שורד.

ואני שם, מבודדת מהעולם. הגוף רדום

אבל הנשמה נלחמת.

כשהתעוררתי סיפרו לי שמתוך ההרדמה פתחתי עיניים והוצאתי לעצמי (!!!) את ההנשמה.

כשהתעוררתי, כמובן ללא יכולת לדבר, ביקשתי פנקס כדי לכתוב לאחות שאלות

לא שחררתי שליטה. נלחמתי בכל רגע נתון.

נלחמתי על חיי

אלון חייבת אמא.

אני לא יכולה להפסיד את הקרב הזה.

אחרי יומיים בטיפול נמרץ מחליטים להעביר אותי לאשפוז ממושך במחלקה.

אמור להיות משמח נכון?

אז זהו שלא.

המעבר למחלקה קשה מנשוא ונופל האסימון פתאום

מתעוררת ההבנה שהגוף פשוט ג מ ו ר

מתחילים להוציא ממני צינורות לפני המעבר.

1 נקז

1 זונדה

1 צינור לעורק במפרק כף היד

1 צינור שתפור לי לעורק הראשי בצוואר

1 גרביים שמתנפחות לרגליים למנוע פקקת

1 קטטר

1 חמצן משקפיים לאף

את ה-3 עירויים שהיו לי בכל יד (לתרביות, תרופות ושאר ירקות) השאירו כמובן.

אני מגיעה למחלקה ואני עייפה כמו גופה. הגוף מפורק ואני לא יכולה להניד עפעף. שוכבת לי שם גמורה. עצובה וחלשה מפוצצת בכאבי תופת ולא מבינה. איך מתחילים להשתקם בכלל?

ואז נכנסת אליי המלאכית שלי, (אחת מהן!)

הילה, האחות המושלמת ואומרת לי-

שרון, עכשיו את כבר אחרי הניתוח, הגוף ממשיך להילחם בחיידק עם אנטיביוטיקה

ואת יכולה להחליט-

או שאת פסיבית. נכנסת למיטה, נשאבת לאבל, מכבה את האור וישנה שבועיים

או שאת נלחמת. בכוח מנסה לעמוד, לקום ובהמשך אפילו אולי ללכת !!! עושה פיזיותרפיה, אוכלת, מדליקה אור.

מה שתחליטי זה בסדר

אחרי שעה קראתי לאחות שאני צריכה פיפי.

היא הציעה סיר ואני נתתי לה מבט מאוד מפחיד שתמחק את הרעיון הזה

אני מותק , לא עושה פיפי בסיר

אז היא הלכה והביאה כיסא גלגלים

אמרתי לה- ״תחזירי אותו למקום, אני רוצה ללכת״

היא הסתכלה על הגליון שלי וראתה שאני שעה אחרי טיפול נמרץ.. והציעה שאולי בכל זאת כיסא גלגלים..

״לא. אמרתי לה. אני לשירותים – הולכת״

היא קראה לאחות נוספת והן תפסו אותי חזק משני הצדדים (כי לא באמת יכולתי ללכת…)

אבל עשיתי את זה

הגעתי לשירותים בלי כיסא גלגלים.

הקשבתי למלאכית שלי

היא נתנה לי שתי אפשרויות..

אבל רק בכאילו 😉

בחרתי להילחם.

בשבועיים האלו במחלקה, היו עוד ירידות. פתאום שינויי במדדים.. פתאום חום.

עירויים שכבר לא עובדים והאנטיביוטיקה לא נכנסת

ורידים חלשים שכבר לא מוציאים דם

(כל חצי שעה לקיחת דמים, ובהמשך כל שעה, ובסוף 3 פעמים ביום, כפול שלושה שבועות.. הגיוני שאחרי יותר מ100 דקירות הורידים ירימו ידיים..)

והלב רעד מרוב פחד.

מה יקרה אם החיידק ינצח? אם יחזירו אותי לחדר ניתוח? שאלות ותהיות

ופחדים אין סופיים

בעל שמתזז בין בית חולים לתינוקת בת יומה

הורים ששלושה שבועות לא ישנו (ועדיין לא ישנים)

אח שהוקפץ מהקצה השני של העולם

גיסה שעזבה שלושה ילדים כדי לשמור עליי ולא לזוז מהמיטה שלי ימים ארוכים

אח קטן ואשתו שיושבים איתי עד השעות הקטנות של הלילה כי מפחיד לבד..

וילדה אחת קטנה שלא ידעה איפה אמא שלה נעלמה.

הלכה ללדת ולא חזרה.

ותינוקת חדשה שלא זכתה לקבל ידיים של אמא שלושה שבועות (אבל קיבלה ידיים מושלמות חמות ואוהבות של ההורים של תומר שאני חייבת להם את חיי)

וחברים. מלא מלא חברים מושלמים שיצאה להם הנשמה מרוב דאגה.

ואני? אני לוחמת.

אני ווינרית.

אני לא אתן לשום דבר לעמוד בדרכי לגדל את הילדות שלי.

אז נלחמתי

כל בוקר עוד צעד, עוד שניים, עוד שלושה

ותרגילים

ונשימות

ופיזיותרפיה נשימתית

ופתאום 10 צעדים לבד!

ופתאום כבר רק 3 עירויים בגוף!

ובכל הזמן הזה

חזקה, אופטימית, נלחמת. לא מוכנה להפסיד.

בתוך תוכי האמנתי שאני אנצח. באמת האמנתי. ידעתי חזק חזק , שאני בלתי מנוצחת.

שגם החיידק הטורף לא יכול עליי.

שאני יותר חזקה ממנו.

שוכבת לי שם בטיפול נמרץ, אין סוף צינורות מחוברים אליי.. יש בבית תינוקת קטנה.. אין לי מושג איך היא נראית אפילו. ואני רק רוצה לנצח. מתפללת לחיות.

והצלחתי.

לא עניין אותי כלום. שיכרתו לי את המוח גם! רק תנו לי לחיות ולהיות אמא.

יש פה מסר חשוב לכל יולדת

הקשיבי לגוף שלך !!!!!!

הקשיבי לעצמך! אל תתני לאף אדם לנהל אותך

רק למוח שלך!

ובמלחמה, כמו במלחמה, לא לוקחים שבויים.

זה הכל או כלום, אז אל תורידי את הרגל מהגז

אל תנוחי על זרי דפנה במחשבה שיש מי שמטפל בך

רופאים הם לא אלוהים! יש טעויות שהמחיר עליהן יכול להיות כבד!!!!

ת ק ש י ב י  ל ע צ מ ך

ו ת י ל ח מ י

בהזדמנות זו אני חייבת להגיד תודה.

לכל מי שהקיף אותי בתקופה הנוראית הזו!

לתומר שלי שהוא אגדה מהלכת על שתיים.. פשוט גבר חלומותיי. שאין מילים לתאר כמה הוא מושלם!

להורים המדהימים והחד פעמיים והבלתי מנוצחים שלי שלא משו ממיטתי. שדאגו שאחיה. שלא ויתרו עליי והפכו את בית החולים כדי שיצילו אותי. אין עליכם בכל היקום. מקווה שתתאוששו מהטראומה יום אחד.

לאחים שלי ולגיסות שלי. שהיו שם בכל רגע! עזבו הכל והיו רק שם והתפללו יחד איתי ונלחמו איתי

ללירון שהיא אחותי הגדולה והמושלמת שלא זזה ממני, ששמרה עליי בחיים, ובלעדיה אין סיכוי שהייתי שורדת את זה. ולאמא שלה שעשתה בייביסיטר אחד רצוף שלושה שבועות !!!

(וואי איך פתאום זה הפך להיות פוסט כזה של תודות של אחרי חתונה)

להורים המושלמים של תומר, דודה שלו המדהימה אחותו ובעלה שעזבו ה כ ל

וחזרו 30 שנה אחורה להיות הורים!!!! בלעדיכם באמת הייתי מתה. אין עליכם. אלוני וגאיה זכו!

לדודים שלי המדהימים שעשו כל בירור אפשרי ווידאו שאני מקבלת את הטיפול הטוב ביותר!

ולחברות שלי המושלמות והאדירות. והחברים שלי ושל תומר המושלמים והאדירים.

איך זכיתי? איך? הדאגה והאהבה שלכם נתנו לי אין סוף דלק במאבק הזה

אני אוהבת אתכם!!! לעולם לא אוכל להביע מספיק את תודתי!!!!

ולאישה אחת מיוחדת במינה שהיא הרבה יותר מאשר הרופאה שלנו- היא כבר משפחה ואני אודה לה עד יומי האחרון- דר' מיכל גולן את האור שלנו

לפרופסור רפי יודסין שדאג לי כמו לבת

לפרופסור גידי פרת המלאך שהוא משפחה

וגם לרופאים ולרופאות, אחים ואחיות שהיו שם כדי להציל את חיי- נלחמתם איתי ואוקיר לכם את תודתי לעד- את השמות של כולם נבצר ממני למסור ואני מבטיחה לפרסם אותם לכשיוּתר לי.

ועכשיו? אני חזקה, ושמחה, ובלתי מנוצחת.

ואני ברת מזל. כן, אני ברת מזל.

זה היה יכול להיגמר אחרת.

ואני, כנגד כל הסיכויים- בחיים.

ולבנות שלי יש אמא.

ועם רחם או בלי- אני הכי אישה שיש.

וכלום לא ישכנע אותי אחרת

גם לא בימים של שבירה

וגם לא ברגעי הסיוטים שבאים בלילות.

חזקה, איתנה, אמא, אישה, בת, ספורטאית, חברה ורעיה.

אני שרון

וניצחתי את החיידק הטורף

והחיים שלי תותים.

מצרפת את הסיפור שלי בתוכנית העולם הבוקר עם אברי גלעד וטלי מץ, מוזמנים/ות לצפות. 🙂

https://www.facebook.com/299418123488594/posts/2492043807559337?sfns=mo