על ליווי רוחני בטיפול נמרץ

הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם, יַחְדָּו, בִּלְתִּי אִם-נוֹעָדוּ

  • מאת: הלה אשחר

למרות גופו הגדול, דויד (כל השמות והפרטים המזהים שונו), כמו נעלם ביער הצינורות שקיימו אותו ושמרו על חייו. מצבו נראה קשה ועם זאת הוא היה בהכרה. עיניו דיברו איתי והביעו את סבלו הרב. כדי לתקשר אתו השתמשתי בלוח מחיק; ניסיתי להבין מהן מחשבותיו ותחושותיו ביחס למצב שבו הוא שרוי, להבין מה הוא מבקש ומה הוא צריך עכשיו. הוא שירבט בכבדות "נמאס לי, מספיק". שיתפתי בכך את האחיות שאמרו לי "כן, זאת לא פעם ראשונה שהוא אומר את זה" ובזה תם הדיאלוג ביננו. אמרתי לו שאני רואה את סבלו וקשייו וברכתי אותו שהלוואי שלא יסבול יותר מכפי יכולתו. באותו יום הגיעו מומחים לבדוק אותו וביצעו פרוצדורות חדשניות כדי לנסות ולפתור עוד בעיה ועוד תסמין שהתעורר והסתבך בטיפול המורכב והארוך. נדמה שדויד ויתר. הוא קיבל בהכנעה את הטיפולים השונים ולאחר כשבוע נוסף של טיפולים ונסיונות לייצב את מצבו הוא נפטר.

תהיתי, האם באמת הרופאים והמומחים השונים חשבו שיצילו אותו? האם מידת החמלה כלפי אדם כה סובל אינה יכולה להיות פשוט להניח לו, לתת לו טיפולים תומכים ולאפשר לו להיפרד מהעולם ביתר רכות ושלווה?

אין ספק שהטיפול מציל החיים בחולים בטיפול נמרץ כללי או לבבי, הוא אחד מפסגות הרפואה והטכנולוגיה.. רבים מאלה שנגעו בסכנה שהגיעו לסוף חייהם ויוצאים מטיפול נמרץ בחזרה להמשך חייהם, מרגשים אותנו ומרטיטים את ליבנו. אבל שוב ושוב איני יכולה שלא לתהות, מתי אומרים די? מתי קדושת החיים הופכת למצב בלתי נסבל לאדם? מתי מותר לנו להשלים עם  המוות ועם נוכחותו ולהפסיק להילחם בבלתי נמנע?

כמלווה רוחנית אני מרגישה שתפקידנו הוא להיות שם תוך הכרה במורכבות ההירואית ששוררת במחלקות אלה; לחבק את הטכנולוגי עם הרוחני, את המתוחכם והמציל יחד עם הפשטות וההרפייה ברגע המתאים.

 

על הרוחניות

באופן רחב, רוחניות מתייחסת לכמיהה ולצורך של בני האדם להכיר בנשגב ובמקודש. החוויה הרוחנית יכולה להיות קשורה לחוויה אינטלקטואלית-פילוסופית, אסתטית, או אומנותית. זוהי חוויית מלאות מתוך דיאלוג וחיבור עם האחר, או חוויה של התחברות לטבע, ליקום, לבריאה, או לחוויה דתית.
רוחניות היא הפן של האנושיות, המתייחס לדרך בה יחידים מחפשים ומבטאים משמעות ושאיפות, לדרך בה הם חווים את החיבור שלהם לרגע, לעצמם, לאחרים, לטבע, למשמעותי או למקודש.
בספרו 'האל הלא מודע' מתאר ויקטור פראנקל את רוחניות האדם: "בהיותו ממוקד סביב הגרעין הרוחני, האישי, הקיומי, האדם אינו רק ישות אינדיבידואלית, אלא גם אינטגרטיבית. המוקד הרוחני לבדו הוא המבטיח ומהווה את האחדות והשלמות באדם. שלמות, בהקשר זה, פירושה אינטגרציה של ההיבטים הגופני, הנפשי והרוחני. יש לחזור ולהדגיש שרק שלמות משולשת זו היא העושה את האדם שלם".

 

ליווי רוחני

הליווי הרוחני הוא תחום שקיים בישראל מעט יותר מ-10 שנים. ביסודו הוא גישה אנושית -הוליסטית המעמידה את האדם במרכז ומשלים את הטיפולים שמספקים תחומי טיפול אחרים, מתוך תשומת לב מיוחדת למימד הרוחני. התמיכה הרוחנית מתמקדת בריפוי (Healing), בהנחיה, בחיזוק, במתן תקווה ובהעצמה של אנשים בכל מצב שהם נמצאים בו.

הליווי הרוחני בישראל מתמקד בתמיכה באנשים אשר מתמודדים עם מצבים רפואיים ובריאותיים שונים וכן בתמיכה בהתמודדות עם אתגרי הזקנה. אחד המוקדים הוא ליווי אנשים בסוף החיים.
התמיכה הרוחנית מאפשרת לאדם המבקש זאת, להתבונן בעצמו ולברר מהם המעשים או האמונות הרוחניות המעניקים לו חוסן רוחני, משמעות, או תקווה ברגע נתון.

 

 

ליווי רוחני בטיפול נמרץ

האם ניתן להכיר בנשגב, או במקודש, במרחב ההומה והמצפצף של מחלקת טיפול נמרץ? האם זאת לא יומרה מופרכת מדי?

להיות מלווה רוחנית בטיפול נמרץ (כללי, נשימתי או לבבי) משמעו להיות מסוגלת להנכיח ולגלות חסד וקדושה במקום שהוא לכאורה חסר בהם ושלא טבעי למצוא בו איכויות כאלה. משמעו לראות את האנושי במצבו הפגיע והשביר של האדם, להיות עדה למצב מאיים ומפחיד מעצם היותו המאבק בין כוחות איתנים, בין חיים למוות,  מצב סיפי, לימינאלי –  בין העולמות.

 

ישנם שלושה מוקדים לליווי הרוחני במחלקה – לחולים, לבני המשפחה ולתמיכה בצוות.

 

תמיכה לחולים

לכאורה, כמעט בלתי אפשרי להעניק ליווי רוחני לחולים המאושפזים. רבים מהם מורדמים ומחוברים למכונות ההנשמה, מצבם מסכן חיים ואם הם ערים הם עשויים להיות חסרי מנוחה ומתוחים.
זה מצב של שהייה מול הלא ידוע אשר דורש אינטואיציה וגם העזה לחוש את המעמקים המסתוריים שבהם האדם שרוי. בכל מקרה תמיד חשוב להכיר בצלם (האלוהי); לזכור ולראות שישנו במיטה אדם, ולא "מצב" או "מחוסר הכרה"; אדם שעד לא מזמן חלם, חשב, הרגיש, רצה וכן הלאה. אנחנו מחזיקים בידיעה או באמונה שלאדם יש נשמה – החלק הרוחני שבו, שיתכן שבזמן האשפוז אפילו משוטט בעולמות אחרים.

דוגמא אחת כזאת היא סיפורו של ד"ר אבן אלכסנדר, נוירוכירורג וחוקר מוח מהרווארד, שהיה רוב חייו מדען ספקן ורציונאלי, נפגע על ידי חיידק אלים ונדיר שפגע במוחו. הוא שקע בתרדמת עמוקה ולמעשה חווה מוות מוחי. למרות סיכויי ההישרדות הנמוכים, הוא התעורר לאחר שבוע, החלים ואז תיאר לפרטי פרטים סיפור מדהים על מסעו בעולם שמעבר, ספרו "הוכחה לגן עדן" הוא מסמך יוצא דופן. הוא כותב כך: "לומר שתהום עדיין פעורה בין ההבנה המדעית העכשווית שלנו את היקום לבין האמת כפי שאני ראיתי אותה, זה להתבטא בלשון המעטה של ממש. אני עדיין אוהב פיזיקה וקוסמולוגיה, עדיין אוהב לחקור את היקום העצום והנפלא שלנו, אלא שעכשיו יש לי תפיסה נרחבת בהרבה של המשמעות האמיתית של המושגים "עצום" ו"נפלא". הצד הפיזי של היקום הוא פירור אבק בהשוואה לחלק הבלתי נראה והרוחני. על פי נקודת המבט שלי בעבר, לא הייתי כולל את המילה רוחני בשיחה בענייני מדע. עכשיו אני מאמין שזאת מילה שאיננו יכולים להרשות לעצמנו לדלג עליה". (עמ 101)

התקשורת עם המטופל בזמנים האלה יכולה להיות מילולית או פנימית, כלומר שליחת מסרים באופן אנרגטי, שניתן לכנות אותה "על – מילולית" –  תקשורת שהיא חיבור עדין בין המהות הפנימית של המלווה למהות הפנימית של החולה.

 

תמיכה לבני המשפחה

יובל, בן 37,  ישב על מיטת אביו ודיבר אליו. אביו היה מונשם, עיניו הכחולות היו פקוחות אך הוא לא היה בהכרה. הוא הגיע למחלקת טיפול נמרץ לאחר שמצבו התדרדר בעקבות התמודדות עם סרטן קשה. גופו היה מלא בגרורות. התיישבתי ליד יובל ושאלתי אותו על אביו, על התמודדותו, על יחסיהם ועל מה חשוב לו. לאחר שסיפר שאביו אדם מאמין, השמעתי לו את הפיוט "אנא בכוח",  כשהסתיים הפיוט הזמנתי את יובל לצאת איתי למסדרון ושוחחנו. בשלב מסויים שאלתי אותו אם הוא רוצה שנדבר על הפרידה הקרובה? יובל פרץ בבכי ואמר לי שהוא אינו מוכן לכך, שהוא מרגיש ילד אבוד ומבקש להיות עוד עם אביו. שוחחנו על חייו, על עברו, על משפחתו הנוכחית, על הקשר היקר שיש לו עם אביו. בשלב כלשהו הצטרפה אחת מאחיות המחלקה ששיתפה את יובל בפרידה שלה מבן משפחה קרוב. זה היה רגע עצוב, אבל מלא באינטימיות ובחמלה. חלקנו כולנו פגיעות וקירבה שנוצרת בין זרים שהגורל מפגיש ביניהם. ימים ספורים לאחר מכן אביו נפטר.

בטיפול נמרץ חלק גדול של הליווי הרוחני מתבצע מול בני המשפחה. בזמן בו הם שוהים לצד מיטת יקירם הם חווים חוסר וודאות, חרדה, חוסר אונים ולעיתים אף אשמה.

בליווי הרוחני אנו נותנות מקום לתקווה; התקווה היא משאב מרכזי, אך כדי שהיא תיתן כוחות לשאת את התקופה הקשה הזאת, עליה להיות תקווה מציאותית. במקרים מסוימים, כאשר הפרוגנוזה להחלמה נמוכה מאד עד בלתי סבירה, חשוב לברר תקוות ורצונות שניתן להגשים. אם התקווה ממוקדת במטרה אחת – להחזיר את המצב לקדמותו זאת תקווה מחלישה, שמהר מאד הופכת לייאוש. תקוות שניתן להגשים, יכולות להיות פרידה כנה וביטוי אותנטי של רגשות חמים כלפי בן המשפחה.

אנו מבקשות לברר ולחזק את המשאבים הרגשיים והרוחניים של בני המשפחה; את כוחות האמונה כאשר הם רלבנטיים, לברר את יחסיהם עם הנשגב, או המקודש בחייהם. כמו במקרה של מייסא, אישה מוסלמית בת 35 שסעדה במשך חודשים את בעלה שמצבו החמיר עקב מחלה קשה עד שהורדם והונשם. לאחר מספר שבועות פגשתי אותה עם חיג'ב. כאשר שאלתי אותה על כך, היא הודתה שהיא מנסה להתקרב לדת, כי אולי האמונה והתפילה יאפשרו לה להציל את בעלה. שוחחנו על הצורך שלה להישען על משהו גדול ממנה וגם על האפשרות שהכוונה הזכה שלה לא תחזיר את בעלה לקו הבריאות. לאחר כשבועיים הוא נפטר.

להיות "נווה מדבר"; משמעו לשבת עם האנשים ולהקשיב להם ולסיפורם. לאפשר להם לנשום ולתת רגע לעצמם. הם יכולים לספר על היכרותם עם יקירם המאושפז, או על נושאים אחרים לחלוטין שקשורים בחייהם. ללוות את יקירם בטיפול זה זמן של חרדה עצומה וחלק מתפקידנו הוא לעזור להם לנשום בנוכחות החרדה המשתקת; להקל על חרדת המוות ועל החרדה מסבל ממושך.

לאפשר מקום לתפילה; לעיתים אני חשה שלהיות בסביבת הטיפול נמרץ זה להיות בבית תפילה. המלווים והמשפחות, כל אחת בדרכה, מבקשת, מפללת, מייחלת, מתחננת; להטבה, לסימן חיים, לבריאות ורפואה שלמה. לעיתים, נתפלל ביחד. בפעמים אחרות אתפלל בשבילם ובשביל יקירם. ישנם רגעים, בעיקר עם משפחות אשר שונות מאיתנו דתית או תרבותית – מוסלמים, דרוזים, נוצרים וגם חרדים – שהתפילה הופכת לגשר בין הלבבות, ישנה פעימה אנושית משותפת שאנו חולקים.

ליצור ולאפשר טקסי-פרידה; נקראתי בשתיים בלילה לחדר ההמתנה ליד הטיפול הנמרץ (בביה"ח RWJUH בארה"ב). הצוות עדכן אותי שגבר כבן 60 עבר התקף לב קשה וחייו תלויים כחוט השערה בתמיכתם של המכשירים שמקיימים אותו. הוא הוגדר עם מוות מוחי והצוות ביקש את רשות המשפחה להפסיק את התמיכה בגופו. אשתו, ילדיו ואחיו התאספו לעבד את הבשורה המפתיעה והכואבת. ביקשתי לא להאיץ בהם, ובמשך מספר שעות שהיתי איתם, אפשרתי להם לבכות, להביע את אשר על ליבם, לתווך בינם לבין הצוות שיצא לעדכן אותם במצב יקירם כמדי חצי שעה. בסופו של דבר, לקראת הבוקר, התכנסנו כולם מסביב למיטתו, גם אחיות המשמרת הצטרפו, ויצרנו מעגל תפילה. אחזנו ידיים וכל אחד מבני המשפחה ביטא את אשר על ליבו ואת תפילתו. המשפחה נפרדה מהאיש בכאב, אך ברכות וליוותה את התהליך מקרוב.
לעיתים, הצורך בטקסים קשור בקשר הדוק לעולמם הרוחני של החולים ובני משפחתם. הטקסים בכלל וטקסי-הפרידה בפרט, מאפשרים את המעבר הבלתי נתפס בין העולמות. הם יוצרים מרחב של קדושה, כוונה ותמיכה הדדית, כך שהבלתי נסבל הופך למעט נסבל יותר.

תמיכה לצוות

ישבנו סביב לשולחן גדול עליו פרשתי את הקלפים. הנחתי את צוות הטיפול הנמרץ לבחור קלף או שניים, שמתארים את חוויית האובדן המתמשך שלהם בעבודה השוטפת במחלקה.
רבים שיתפו "שהם עוברים הלאה", כי המוות כה נוכח ואי אפשר להתייחס לכך באופן אינדיבידואלי. אחרים שיתפו בעצב ובכאב שחשו סביב מקרים מסוימים, בעיקר בעקבות מוות של אנשים צעירים. היו גם מספר אחיות שכאבו את חוסר ההתייחסות השוטף לקושי האישי והרגשי שלהם.

כמלווה רוחנית במחלקות אלה, אני מבקשת לאפשר ולתת מקום לעיבוד של חוויות קשות כמו חוסר אונים ומוות, תוך התייחסות לעולמם הפנימי – רוחני של הצוותים עצמם, כך שיוכלו להכיר בתמיכה ובהזנה שנחוצה להם על מנת לבנות חוסן נפשי ורוחני מול נסיבות החיים הקשות אותן הם חווים.

 במפגשי הצוות יש מקום להחזיר ולהזכיר את המשמעות של העבודה במקום, ליצור תחושה של "גאוות יחידה" וסיפוק, להכיר בשליחות האישית והמקצועית ופשוט לאוורר את הרגשות הקשים.

מה שקורה בתהליך הוא מעין "מודלינג" ככל שהצוות מקבל יותר התעניינות במסורות, בערכים ובצרכים הרוחניים שלו – הוא עשוי להיות פתוח יותר להתייחס לאותם נושאים אצל החולים ובני משפחתם.

מחקר שנעשה ב- American College of Critical Care Medicine Task Force  ב-2004–2005 , מסכם ש"תפילה והיצמדות למסורות התרבותיות והרוחניות עשויות לעזור להרבה מטופלים ובני משפחותיהם להתמודד עם חולי, מוות וגסיסה, וצריך לכבד אותן ולעודד את ההתייחסות אליהן במחלקת טיפול נמרץ. בנוסף לשירותי הליווי הרוחני המקצועי, חברי צוות במחלקה שעברו הכשרה או הכוונה בתחום זה, עשויים לעזור ולהתייחס למסורות והצרכים הרוחניים של החולים ובני משפחתם".

 

מקומו של הליווי הרוחני בבתי החולים השונים בישראל הוא עדיין ראשוני. ישנם מקומות, כמו במרכז הרפואי רמב"ם, שבו ישנו מערך קבוע ומפותח של ליווי רוחני, אך ברוב המרכזים הרפואיים בארץ הליווי מופיע בנגיעות, בעיקר דרך העבודה המעשית של הסטודנטים המתלמדים.
במובן זה הליווי הרוחני במחלקות הטיפול הנמרץ או המוגבר, הוא ממש בראשית דרכו ויש לנו עוד דרך ארוכה כדי לפתח אותו ולהנכיח את התועלת המרובה שלו בתמיכה בחולים ובבני משפחתם.
מי ייתן שאנשי ונשות חזון יכירו בערך של התחום לטובת כל הנוגעים בדבר ונבסס פה תרבות של רוח וחמלה גם במקומות המדעיים והרפואיים ביותר.

 

הכותבת, הלה אשחר, היא מלווה רוחנית מוסמכת, (לקראת הסמכה כמחנכת בליווי רוחני), ראש תחום הליווי הרוחני במרכז הרפואי פדה-פורייה. מנחה ומדריכה בתוכנית 'משיב הרוח' במסגרת העמותה מרכז שוורץ – קשובות. יו"ר וועדת סטנדרטים מקצועיים בעמותה לליווי רוחני בישראל.